נתחיל מהבסיס: סמכות החנינה של נשיא המדינה חלה, כעיקרון, על מי שהורשע וניתן דינו. זו אינה הערה פרוצדורלית אלא עמוד תווך חוקתי. ככלל, נאשם שמנהל משפט - גם אם שמו בנימין נתניהו - נהנה מחזקת החפות ואינו במגרש החנינות. בהיסטוריה הישראלית הייתה חריגה ידועה אחת: פרשת קו 300.
כאן נכנסים שני “מודלים” שצפו כעת מעל המים. הפרופסור אהרן ברק, בנאום פומבי, סימן עבור נתניהו מסלול יציאה נקי משפטית אך קשה פוליטית: הודאה, הבעת חרטה ובעיקר - פרישה מהחיים הפוליטיים ובתמורה, הימנעות מענישה. זהו דיל ששולח מסר ברור: המערכת אינה נוקמת, אבל גם לא מוחקת קווים אדומים בלי מחיר אישי של המבקש.
מהעבר השני, מוושינגטון, דונלד טקאמפ מציע מסלול נוסף: בלי הודאה, בלי חרטה, בלי מחיר פוליטי הניכר לעין - אך יתכן שעם מחיר אחר הלא ניכר לעין - תזה ברמת קונספירציה בלבד - הצעתו של נשיא ארצות הברית איננה הצעה משפטית; זו הצעת כוח.
פרשת קו 300 רומזת איך זה יכול להיראות: הכרה בעובדות, בלי הודאה באשמה. בתיקי נתניהו, עובדות מסוימות אינן שנויות במחלוקת (שיחות עם וואלה, מתנות סיגרים), והוויכוח נסוב סביב פרשנותן הפלילית. זהו כר פורה ליצירת “נוסחת חנינה” רזה – אם יימצא מי שיחתום, ואם העליון יאפשר.
ויש בסיפור הזה שיקול נוסף , משמעותי לא פחות: דעת קהל. הציבור. הלך הרוח ברחוב. מי שהיה ברחובות בשנה האחרונה לא ישמע בשוויון נפש על דיל שמחזיר את נתניהו למגרש בלי גיבנת משפטית. ההפגנות - מימין ומשמאל - יהפכו את הנשיא ואת העליון לשחקנים - במטרה.
הרצוג, שבנה לעצמו תדמית של מגשר, של דמות שמעל הקרב - יצטרך לבחור אם הוא מוכן לשלם את מחיר ההכרעה. המחיר עלול להיות עבורו כבד מנשוא.
האם הפניות של טראמפ להרצוג מגיעות "from his heart"? האם טראמפ פה ספונטני ועצמאי או שהמהלך מתואם מאחורי הקלעים? קשה להאמין שמכתב שמגיע מוושינגטון צונח לירושלים בלי שיחה מקדימה. סביר יותר שאנחנו צופים בהנחת תשתית: הכשרת דעת קהל לקראת בקשה עתידית, בנוסח “ישראל זקוקה לאיחוי”.
אלא שהאריזה הדיפלומטית אינה פותרת את הפלונטר המשפטי. וכאן שוב חוזרת האזהרה: כשהיד שעל הכתף באה מאישיות אמריקאית דומיננטית כל כך, יש סכנה שהאוטונומיה המוסדית בישראל תצטמצם לתחושת מחויבות פוליטית.
התרעות פיקוד העורף