החיבוק של טראמפ, שהחל כמגן, מתברר כחיבוק דוב: חם, אבל חונק. מאחורי החיוכים, מאחורי ההצהרות ומאחורי האיגרות הדיפלומטיות מסתתרת דילמה קיומית - עד כמה ישראל תחת הנהגתו של נתניהו עדיין מסוגלת לעמוד על רגליה כמדינה עצמאית ולהגיד "לא" לידיד הגדול מעבר לים, כאשר האינטרס הישראלי מתנגש חזיתית עם זה האמריקאי.
בין שני האירועים שהתחוללו השבוע - המכתב החריג ששלח טראמפ לנשיא הרצוג בדרישה להעניק חנינה לנתניהו, והלחץ האמריקאי לאפשר יציאת מאות מחבלי חמאס מרשת המנהרות ברפיח - נפרש קו אחד ברור: טראמפ פועל על פי חוקי טראמפ, לא על פי חוקי המדינות שהוא מתיימר לסייע להן.
בעיניו, יחסי ישראל-ארה"ב אינם מערכת יחסים בין מדינות ריבוניות, אלא בין שני אנשים - הוא ונתניהו. זו תפיסת עולם רומנטית, אך מסוכנת. ובעידן שבו פוליטיקה הופכת לפולחן אישיות, היא גם הרסנית. האירוע ברפיח, שהחל כסוגיה מבצעית נקודתית, התפתח השבוע לאירוע מדיני-אסטרטגי.
כשמחבלי חמאס נצורים בתווך התת-קרקעי של העיר וצה"ל סוגר עליהם מבחינה מבצעית, החלה וושינגטון ללחוץ על ישראל לאפשר "פתרון הומניטרי" שיאפשר להם לעבור בשלום. הטיעון האמריקאי נשמע על פניו אנושי, אך מאחוריו מסתתרת פוליטיקה אזורית: רגיעה מול טורקיה, התחשבות בקטאר, ניסיון לייצב את הפסקת האש כדי לקדם את תוכנית טראמפ לשיקום עזה. מבחינת האמריקאים, ההישג הוא בתהליך; מבחינת ישראל, ההישג הוא בתוצאה.
בעוד בוושינגטון רוצים להניח את היסודות לעזה חדשה - נקייה מלחימה, אך גם מנשק ישראלי - בירושלים מבינים שכניעה ישראלית בסוגיית המחבלים תתפרש במזרח התיכון כחולשה.
אם ייראה שחמאס מצליח להשיג רווח מדיני או תודעתי אפילו מינימלי, הוא יגדיר זאת כניצחון. בישראל יודעים: רק תמונת כניעה מובהקת - או חיסול - תשדר נחישות ותעביר מסר ברור לחמאס, לחיזבאללה וגם למתווכים באזור. כל פתרון של "יציאה בכבוד" הוא בפועל תעודת ביטוח להישרדות הטרור.
אבל בוושינגטון - וליתר דיוק, באחוזת טראמפ בפלורידה - רואים את התמונה אחרת. טראמפ מבקש לעצמו תמונת ניצחון משלו: הסכם הפסקת אש שנחתם תחת חסותו, ושאפשר להציגו בפני קהל הבוחרים כמופת של "דיל אומנותי". לשם כך הוא זקוק לשקט - לאו דווקא לצדק, ובוודאי לא לניצחון ישראלי. כשזה הרקע המדיני, התיאום הביטחוני הופך לשדה קרב של אינטרסים מנוגדים: ישראל מדברת על פירוק עזה מנשק - טראמפ מדבר על פירוז הרעש.
דרמר נלקח בשבי
ולא רק רפיח. השיח סביב "עזה החדשה" - מונח אמריקאי מלוטש עד ברק - מדגים היטב עד כמה הפער התפיסתי הוא עמוק. מבחינת הממשל הרפובליקני, עזה צריכה להפוך למיזם נדל"ן בינלאומי: מודל של שיקום באמצעות הון זר, תאגידים, חוזים ומכרזים.
אבל בעיני ישראל, כל זה חסר ערך אם לא יטופל תחילה החומר האנושי והאידיאולוגי ששולט בשטח. אין טעם לבנות מגדלים, אם תחתם עדיין חופרים מנהרות. אין משמעות לוועדות טכנוקרטיות, אם אנשי חמאס ממנים את חבריהן.
כיצד יוכל ראש ממשלה לטעון לעצמאות מדינית מול הבית הלבן, כשהוא חב את גורלו האישי לידיד פוליטי שדואג ל"חנינה" עבורו? זה כבר לא רק עניין משפטי, אלא עניין של ריבונות.
המסר שמצפין המכתב של טראמפ הוא פשוט: הוא רואה בישראל - לא מדינה אלא שלוחה של נתניהו, ובנתניהו - לא מנהיגות אלא תלות. חיבוק של מנהיג אמריקאי עשוי להיראות מרגש מבחוץ, אבל כשהוא נוגע בלב ליבה של מערכת המשפט הישראלית, זו כבר לא ידידות אלא השפעה.
ובמובן הזה, טראמפ הוא בבואתו המוגדלת של נתניהו: שניהם מנהיגים שהמערכת עבורם היא כלי ולא מוסד. אלא שכאשר המערכת שלך היא מדינה, התוצאה עלולה להיות מסוכנת.
המדיניות של מאר-א-לאגו
אלא שטראמפ הוא אתגר מסוג אחר. הוא לא מתווכח אלא מפתה, אינו מפעיל לחץ אלא עוטף. הוא מציע לישראל הכל, רק בתנאי אחד: שתהיה קצת פחות ישראל והרבה יותר “פרויקט טראמפ”. כאן טמונים הפיתוי וגם הסכנה. חיבוק שמתחיל בכותרות נוצצות על שיקום עזה, על חנינה לנתניהו, ועל "אחדות לאומית" - עלול להסתיים בכך שישראל מאבדת את הקול של עצמה.
האמריקאים מדברים על “פירוז הדרגתי”, על “ועדה אזרחית טכנוקרטית” שתורכב מאנשי מקצוע פלסטינים, על “עזה החדשה”. בישראל מזהים כאן מלכודת ישנה: החלפת שלטון חמאס בגוף שימונה על ידי חמאס, ולכל הפחות ייסמך עליו. ניסיון ליצור סדר חדש מבלי לפרק את הישן. כך נולדות מלחמות סבביות, לא שלום יציב.
באותה ישיבת קבינט, נתניהו - בניגוד לדרמר שדיבר בהתלהבות על "חזון טראמפ" - ניסה להרגיע את השרים ולהבהיר כי כל יוזמה בינלאומית תתבצע "בצד העזתי של הקו הצהוב ולא בצד הישראלי". אבל גם דבריו לא סתמו את הגולל על החשש: האם ישראל אינה נגררת למסלול שבו היא מאבדת שליטה על הביטחון ברצועה, ובפועל הופכת למבצעת מדיניות שמוכתבת מוושינגטון או ממאר-א-לאגו.
הקשר בין שני הסיפורים - רפיח והמכתב - אינו צירוף מקרים אלא סימפטום. בשניהם נבחנת עצמאותה של ישראל מול השפעה אמריקאית, שבאה הפעם לא מממשל בירוקרטי ומרוחק, אלא ממנהיג יחיד שחש קרוב מדי.
טראמפ, כמו נתניהו, מאמין שהוא עצמו המערכת. הוא לא רואה קווים אדומים, רק עסקאות. אך מדינה איננה דיל, ומערכת משפט אינה מגרש נדל"ן. כששני מנהיגים כאלה פועלים יחד, החיבוק עלול להפוך לשעבוד הדדי - מי ישחרר את מי ראשון.
והמבחן הזה עוד לפנינו. האם נתניהו יידע להציב גבולות לידידו הוותיק, כשיגיע הרגע שבו האינטרס הישראלי יתנגש עם תכתיבו של טראמפ? האם הרצוג, שחתום על התשובה הדיפלומטית, יוכל בעתיד לומר “לא” באותה שלווה שבה הוא אומר “כן”? והאם צה"ל יוכל לפעול בעזה לפי הצורך הביטחוני של ישראל, ולא לפי הצורך האסטרטגי של קמפיין בחירות אמריקאי?
בינתיים נדמה שהקו בין נאמנות לעצמאות מיטשטש. ככל שטראמפ מהדק את החיבוק, כך ישראל צריכה להתרחק חצי צעד. כי בין חברות אמיצה לתלות מדינית מפריד לעיתים רק משפט אחד שלא נאמר בזמן. נתניהו למד לומר “לא” לאובמה, לביידן, לאירופים. עכשיו עליו ללמוד לומר “לא” גם לחברו הגדול ביותר. כי חיבוק דוב - אפילו כשהוא עוטף באהבה - עלול להיות סוף של מדינה שנשכחה בתוך יחסי ידידות.
התרעות פיקוד העורף