המציאות ברורה: סעודיה נדרשת - גם אם לא באופן מיידי, מלא ומהיר - לצעוד מעבר למעמד של שותפה שקטה ומשתפת פעולה בחשאי אל מעמד של שותפה מדינית גלויה של ישראל. המעבר הזה אינו טכני בלבד; הוא נוגע בזהות, בלגיטימציה בעולם הערבי, ובאופן שבו בית המלוכה הסעודי מציג את עצמו כלפי הציבור וכלפי שכנותיו.
מן הצד האמריקאי, והכוח שטראמפ מבקש לגלם, קיים חזון רחב היקף: להפוך את אזור המפרץ ל"חזית קדימה" מול פרויקט איראני משולב - גרעין, טרור, השפעה אזורית - ולרקום סביב ישראל רשת של בריתות, הסכמים ושיתופי פעולה. הרעיון הוא להעמיד מול טהרן גוש יציב, המשלב אינטרסים ביטחוניים, כלכליים וטכנולוגיים, שבו ישראל וסעודיה הן עמודי תווך מרכזיים.
מנגד, בישראל לא מגלים נכונות ממשית להעמקת המשא ומתן עם הפלסטינים או להתחייבות להכיר במדינה פלסטינית - תנאי שמערכת היחסים עם סעודיה מציבה באופן מפורש או מרומז. מכאן נובע אחד מקווי השבר המרכזיים: סעודיה דורשת מחיר מדיני, ישראל מעדיפה לראות במהלך בעיקר רווח ביטחוני-כלכלי.
מה לא צפוי לקרות ביום שלישי? לא צפוי נרמול מהיר ודרמטי שיבוא לידי ביטוי בטקס חתימה חגיגי ולמסמר מסמרות על הסדר מלא עם סעודיה, ובוודאי לא הסכם שמסיים את הסוגייה הפלסטינית.
חרף הצהרות והבטחות והטיזרים הבומבסטיים שמפזר הנשיא טראמפ כמיטב סגנונו, קשה לראות כבר עכשיו פריצת דרך שתהפוך את היום הזה ליום היסטורי שבו מונחת על השולחן נורמליזציה רשמית, מקיפה וסופית בין ריאד לירושלים.
ומה כן צפוי? בשלב זה, יותר מכול, שורה של הבנות והסכמים ביטחוניים-כלכליים. סעודיה תנסה להבטיח לעצמה הצהרת הגנה מצד ארצות הברית, הסכמי השקעות בהיקף גדול, גישה לטכנולוגיות אסטרטגיות ושותפות בפרויקטים אזוריים. כל אלה ייארזו תחת הכותרת הרחבה של "הסוגייה הישראלית", אך יתורגמו בעיקר למהלכים מעשיים - לאו דווקא לצעד מדיני מלא ומוצהר של נורמליזציה. במילים אחרות, ייתכן שנראה תנועה משמעותית בתשתית - בלי הכרזה חגיגית על היעד הסופי.
והנה מה שישראל צריכה להביא בחשבון:
1. הציפייה אינה רק לחתימה על מסמך רשמי, אלא לאות חיים מתמשך. אם בסעודיה יחושו שישראל מתנערת מהמרכיב הפלסטיני, או מושכת זמן בלי להציג שום תזוזה ממשית, פתיחת משא ומתן גלוי עלולה להידחות שוב ושוב. מבחינת ריאד, אין מדובר בסעיף קוסמטי, אלא באבן בוחן למידת הרצינות של ישראל.
2. בישראל נדרשת הבהרה פנימית וחיצונית כאחד: האם היא מוכנה להסכים ל"אופק ודרך לפלסטינים" כחלק מן המודל - מסלול עתידי, גם אם מדורג וזהיר, שבו יוכלו להתקדם לעבר הסדר כלשהו? בהיעדר מרחב צמיחה כזה, סעודיה עשויה להעדיף להישאר מאחור, לשמר את שיתוף הפעולה השקט, ולא לשלם את המחיר הפוליטי - הפנימי והאזורי - הכרוך בנורמליזציה גלויה.
3. גם אם ההצהרות הפומביות יהיו מחמיאות ויתארו "עידן חדש", השינוי האמיתי יימדד בשטח: ביקורים רשמיים ומתוקשרים, שיתופי פעולה כלכליים, טיסות ישירות, תיאום אזורי במיזמים משותפים, ובעיקר - פתיחות ציבורית בתקשורת ובשיח המפרצי כלפי ישראל. בלי צעדים כאלה, כל מסמך מדיני - שלא לדבר על הצהרות מרעישות - יישאר על הנייר בלבד.
המפגש ביום שלישי אינו אירוע שנועד לשים נקודה בסיפור, אלא ניסיון לפצח ציר - לבנות תשתית חדשה של יחסים, אינטרסים והבנות בין שלושת השחקנים. הוא אינו ערב לחתימה סופית שתסגור את כל קצוות הדרישות, אך הוא כן יכול לסמן את תחילת הדרך אליה.
האם זה יום ההכרעה? לא בהכרח. אבל האם זה יכול להיות יום שבו נראה "הסטה מהדרך הישנה", מעבר משיתוף פעולה שקט ונסתר לניסיון להניח יסודות לשותפות גלויה? בהחלט. אם ישראל תדע לנהל את ציפיותיה, להציב את תנאיה באופן חכם ולהבין את המחירים שהיא נדרשת לשלם, היא עשויה למצוא את עצמה מחדש לא רק כחלק מן ההסכמים, אלא כאחד השחקנים המרכזיים במרחב שמשתנה לנגד עינינו.