מה שמעמיק את הפער הוא אופיו של הנוסח עצמו. האמריקנים מדברים על “פתרון פוליטי שיאפשר הקמת ישות פלסטינית”. ניסוח עמום, זהיר, מותנה באינספור תנאים: שיקום ארוך טווח בעזה, רפורמות ברשות הפלסטינית, פירוז מלא, מנגנוני פיקוח בינלאומיים ושורה שלמה של צעדים שאין עליהם הסכמה. במערב מתייחסים לכך כהצהרה כללית, כמעט נימוסית: לא התחייבות, לא לוח זמנים, לא תכנית פעולה ממשית. יותר איתות מאשר הבטחה.
אבל בישראל האיתות הזה נשמע כאזעקה. בנוף הפוליטי הישראלי , גם רמז כזה מתפרש כצעד פותח של מהלך גדול בהרבה. בימין רואים בכך ניסיון להחזיר בדלת האחורית את הרעיון של מדינה פלסטינית תחת מעטה של “פתרון ליום שאחרי בעזה”. המילים אולי זהירות, אבל מבחינת מחנה הימין המסלול ברור: פעם זה מתחיל בנוסח הצהרתי, אחר כך הופך ל“החלטת מסגרת”, ומשם הדרך קצרה ללחץ בינלאומי.
אל תוך כל זה נכנסת התוכנית האמריקנית המתגבשת לעיצוב מחדש של עזה: חלוקה של הרצועה לאזורי ייצוב ושיקום בשליטה ביטחונית משותפת בין ישראל למדינות העולם, עם שלב מעבר ארוך שבו חלקים מהרצועה יוגדרו “אזור ירוק” מפוקח ואחרים יישארו הרוסים ובלתי נגישים. מבחינת יוזמי התוכנית מדובר בכלי אדמיניסטרטיבי שנועד לייצר סדר אחרי חודשים ארוכים של כאוס.
בישראל, מנגד, רבים רואים בכך מהלך שמייצר מציאות שתשמש בעתיד כבסיס להנדסה פוליטית: אם הרצועה תחולק בפועל, אזכור המדינה הפלסטינית בטיוטת ההחלטה ייתפס כהלבשת מסגרת ריבונית על חלוקה שנעשתה בשטח.
כל זה בזמן ששעון החול האמריקני מתקתק לקראת הפגישה הקרובה בוושינגטון. טראמפ רוצה להגיע אליה עם הישג ביד: אם לא “פריצת דרך”, אז לפחות רמז לכיוון. מבחינת הסעודים זה מספיק כדי להציג לציבור הערבי שהם לא מכרו את הסוגיה הפלסטינית תמורת מטוסי דור חמישי. מצידם של האמריקנים, המסמך מעניק להם מנוף לקדם עסקת ענק אזורית. מבחינת ישראל, לעומת זאת, זו תיבת פנדורה.
במרכז הסערה הזו עומד נתניהו. לא במקרה הוא לא מיהר להתבטא בסוגיה עד כה. בסביבתו ההתבטאויות הולכות ומסלימות: שרים בכירים בקואליציה, ואפילו בתוך הליכוד, מכריזים שלא תקום מדינה פלסטינית “לא עכשיו ולא לעולם”. סמוטריץ’, בן-גביר ואחרים כבר מסמנים קווים אדומים ברורים. נתניהו מבין היטב: הצהרה חריפה מדי תתנגש עם וושינגטון; הצהרה רכה מדי תפורר לו את הקואליציה הצולעת בלאו הכי. לכן, הוא בוחר בינתיים באסטרטגיית הדממה. בינתיים.
אלא שהדילמה האמיתית אינה פנימית אלא אזורית. המפתח נמצא בעסקת ה-F-35 לסעודיה - הפרס הגדול עבור ריאד, וההזדמנות האסטרטגית עבור וושינגטון לעגן את יחסי הביטחון לשנים קדימה. ישראל מעוניינת להסיט את מרכז הכובד: לגרום לטראמפ להתנות את העסקה בנורמליזציה עם ישראל, מבלי שישראל תידרש לספק “מחיר פלסטיני”. משוואה מורכבת בלשון המעטה.
למצב הנוכחי יכולים להיות שני הסברים מאפשריים: הראשון – הכול מתואם בשקט. ישראל וארצות הברית מציגות מחלוקת כלפי חוץ, אך מאחורי הקלעים מסכמות על נוסחה שתאפשר לסעודים לקבל התקדמות סימבולית בנושא הפלסטיני, ולישראל - לשמור על הקו האידיאולוגי בלי לשלם מחיר ממשי. לפי האפשרות הזו, ההתנגדות הקולנית של שרים היא חלק מהמשחק. היא המסך שמאפשר לנתניהו להישאר על המסלול.
האפשרות השנייה ישראל היא שחקן שולי על המגרש. וושינגטון וריאד מתקדמות בעצמן, וישראל בעיקר עוקבת מהצד. אם שני הצדדים יגיעו להבנות בסוגיות החשובות עבורן - הסכם הגנה, עסקת נשק, תיאומים אזוריים - ישראל תצטרך לבחור אם להצטרף או להישאר מחוץ למהפך במזרח התיכון שמתרחש מעל ראשה.
נתניהו נדרש כאן לתמרון בין המורכבים בחייו הפוליטיים: להביא הישג היסטורי מול סעודיה מבלי להיתפס כמי שוויתר על עמדותיו העקרוניות; לשמר את הקואליציה שלו מבלי להסתכסך עם ארצות הברית; ולמנוע מצב שבו ישראל הופכת מציר מרכזי לאורחת במהלכים שמעצבים את עתיד המזרח התיכון.
הפער בין תפיסת המהלך במערב לבין האופן שבו הוא נקרא בירושלים הוא לא רק עניין של השוואה - זהו קו שבר פוליטי. בעוד שהעולם רואה מהלך זהיר ושמרני, בישראל רואים פוטנציאל למפנה היסטורי. בין שני הקטבים האלה, ממש בימים הקרובים, ייקבע לא רק גורל ההחלטה במועצת הביטחון - אלא גם עתידו של הסדר האזורי הבא.
התרעות פיקוד העורף