מירי רגב הייתה במשך שנים "הגברת הראשונה" בעשירייה הראשונה של הליכוד. קרובה לצלחת, פופולרית בשטח, מוכרת - ובמידה רבה גם בלתי ניתנת להזזה. אבל כמו שקורה בפוליטיקה, כשהברק דועך, מישהו אחר חייב למלא את המשבצת. ואז הגיעה טלי גוטליב.
אבל הקרב הזה לא מתנהל רק במילים, הוא מתנהל ברפורמות. בייחוד עכשיו רגע לפני הפריימריז בליכוד, השתיים מעבירות הילוך וכל אחת מהן מנסה להוכיח שהיא לא רק "דמות", אלא "עשייה". מי שבעיקר בלחץ על מקומה היא מירי רגב, שאחרי שנתיים בתפקיד שרת התחבורה עם אפס עשייה לפתע מקדמת רפורמות ללא הכרה.
לעומתה, גוטליב הולכת על הדבר שהכי כואב לבייס - המערכת המשפטית. היא יודעת שהמאבק על ההפיכה המשפטית רק מתחיל, אבל הבייס מרגיש שנזנח. גוטליב מחזירה לו את הרגש הזה, ומספקת לו תקווה ש"עוד לא אבדה דרכנו". היא מדברת בשטף, הופכת כל ועדה לבמת נאום של פרובוקציות, מפרקת את הסבך המשפטי למילים פשוטות - וככה הופכת למי שמייצגת את מה שליכודניקים רבים מרגישים, שמישהו סוף-סוף מדבר בשמם. ובינתיים, מעל לכול, נראה כי אם הקואליציה תיבחר גם השנה, נראה כי על פי הסקרים גוטליב צפויה להיות שרת המשפטים הבאה של ישראל.
אבל דבר אחד ברור: שתי הנשים הללו מייצגות שתי דרכים שונות לחלוטין למשוך כוח בתוך הליכוד. רגב עם פרויקטים, תוכניות ותקציבים, וגוטליב עם להט, משפט וקרב על שורשי הזהות הליכודניקית.
הפריימריז הקרובים יכריעו מי מהן תוביל את הנשים בליכוד בשנים הקרובות. מה שבטוח: מעולם לא הייתה תחרות נשית כה עוצמתית בליכוד - והיא מעולם לא הייתה כל כך טעונה.
התרעות פיקוד העורף