מאחורי מסך עשן סמיך שמתפזר בימים האחרונים ממשרד ראש הממשלה לכל עבר - סיפורים מתוזמרים היטב על עימותים בין שר הביטחון לרמטכ"ל, ספינים על ועדת חקירה אחת שמתבקשת ואחרת שנגנזת עוד בשלב הטיוטה - הולך ומתעבה סיפור הרבה יותר גדול.
לא ככישלון רשמי - עוד אין הכרעה - אלא כתקיעות עמוקה, מתמשכת, שמאיימת לבלוע את עצם האפשרות לממש בפועל את מה שנכתב כל כך יפה במסמכים ובנאומים. וכמו כל סיפור טוב, נתחיל במקום שבו הקרקע רותחת ממש.
שלב א' - הפסקת אש הדרגתית, מכה לחמאס ויצירת תנאי פתיחה. שלב ב' - לב התוכנית: כוח רב-לאומי נכנס לרצועה, מפרק את חמאס מנשקו, מקים מנגנון מנהלתי פלסטיני "נקי מטרור", מייצב את הביטחון ומתחיל שיקום מסודר בפיקוח רחב של מדינות ערביות ומערביות.
זה על הנייר. על הקרקע - הסיפור אחר לגמרי. התוכנית לא נכשלה, עוד לא, אבל היא תקועה. תקועה עמוק. תקועה בשילוב נדיר של בעיות מבניות, סכסוכים אזוריים, אינטרסים זרים, ובעיקר - היעדר תנאים בסיסיים שמאפשרים מעבר לשלב ב'. התקיעות הזו הופכת מיום ליום למכשול משמעותי יותר, עד כדי כך שקשה לדמיין כיום איך ייראה היישום של השלב השני בתנאים הקיימים.
חמאס, שהיה אמור להיות מוחלש עד כדי חוסר תפקוד, לא נעלם, לא נשבר, אלא להפך: הוא הצליח להתאושש בחלקים משמעותיים של הרצועה שבהם צה"ל צמצם נוכחות.
הוא אפילו מחזיר לעצמו תפקידי שלטון - איך שהוא מסוגל והיכן שהוא מסוגל, אבל הוא מנסה, לא מוותר ולא מראה סימני כניעה. מי שחיפש "ואקום שלטוני" שמניח קרקע נקייה לכוח רב-לאומי, מוצא להפתעתו שאת הוואקום ממלא אותו גורם שאמור היה להיעלם.
תקועים בהולד
במקביל, המדינות שדובר עליהן כמי שיכניסו כוחות לעזה בשלב ב' - מצרים, סעודיה, קטאר וטורקיה - מתקשות להסכים אפילו על זהות המשתתפות, שלא לדבר על סוג המנדט, על מימון, על תקופת הפריסה ועל מבנה הפיקוד.
גם הוועדה הפלסטינית הטכנוקרטית - אותה המצאה דיפלומטית מרהיבה שלשמה הושקעו מאות שעות של כתיבה - קיימת בעיקר בקבצים שנשלחים בין המחלקות במשרד החוץ האמריקאי.
כדי לנהל משהו בעזה, צריך לגיטימציה בשטח. ולגיטימציה בשטח עוברת, לטוב ולרע, דרך חמאס והחמולות. בלי זה, כל מנהל פלסטיני חדש ימצא את עצמו מנהל לכל היותר חמולה אחת וחצי בקצה רחוב אחד וחצי.
מעל כל זה יש אלמנט שאף מתווה אמריקאי לא מסוגל לפתור: המציאות הביטחונית. כל פעם שמתקיימת בקהיר פגישה שנועדה לקדם את השלב הבא, מגיע דיווח מהדרום או מהצפון ומחזיר את כולם לאפס: ירי, תקיפה, חידוש פעילות חמאסית, התנגדות חמושה של גורמים אחרים. תוכנית המבוססת על יציבות לא יכולה להתקדם כשאין יציבות אפילו ל-48 שעות.
וזו בדיוק הנקודה המכרעת: התוכנית שרויה במצב ביניים מתסכל שבו היא קיימת על הנייר, מגובה בהחלטות, בניסוחים, בהצהרות, אבל התקיעות בשטח מונעת ממנה לעבור מהמצגת לשטח. כדי להתקדם לשלב ב', צריך מציאות אחרת. כרגע - יש מציאות אחת, והיא לא זו שתוכננה.
האמריקאים, שבשלב מוקדם טיפחו אופטימיות זהירה, מתחילים לגלות סימני עייפות מוכרים. "זה ייקח זמן", הם אומרים. "צריך להיות סבלניים". אבל תרגום דיפלומטי לכך הוא: התוכנית תקועה.
לא נזנחה, לא בוטלה, אלא ממתינה לתנאים שאיש אינו יודע אם ומתי ייווצרו. אף אחד לא מסוגל לומר כמה זמן אפשר להחזיק תוכנית בינלאומית מורכבת במצב של המתנה, כשהשטח עצמו משתנה מדי יום.
כאן נכנסת לתמונה השאלה המהדהדת: לאן זה הולך עכשיו. הערכת מצב שמתגבשת בקרב גורמים מדיניים וביטחוניים בישראל ובעולם מציירת תסריט אפשרי, כמעט מתבקש: צה"ל ימשיך לעמוד בקו הצהוב בלי התקדמות ובלי נסיגה, מין "סטטוס קוו מכורח" שמשרת את כולם וגם אף אחד.
רעיון הכוח הבינלאומי הולך ומתפוגג, לא כי אינו חשוב, אלא כי אין מדינה שמוכנה לשלוח חיילים לזירה שבה חמאס עודנו פעיל. חמאס, מנגד, ימשיך להתבסס היכן שרק ניתן לו מרחב, יגדיל את השפעתו ויבחן את גבולות כוחו.
בתוך כך, בישראל מעריכים - ואולי חלקם גם מקווים - שהמצב הזה יימשך חודשים עד שהנשיא דונלד טראמפ יתעייף. לא בפעם הראשונה. גם בעבר הוא יזם תהליכים מפוארים שהתחילו בצלצולים והסתיימו בעייפות, באכזבה ובזריקת התיק על השותף.
אם זה יקרה, ייתכן שיאמר לישראל: "טפלו בזה, כפי שאתם מבינים". במילים פשוטות: התקיעות בעזה אינה רק גיאוגרפית, היא גם פוליטית. היא קפואה מכל עבר, בלי מנוף אמיתי שמסוגל להזיזה קדימה.
התעוררו מחלום אברהם
אם בעזה מדובר בתקיעות, הרי שבזירת הנורמליזציה עם סעודיה מדובר בהתפכחות של ממש. במשך כל הקדנציה הנוכחית שלו, כמעט מיומה הראשון, טפטף נתניהו לציבור מסר אחיד: "ההישג המדיני הגדול עוד רגע מגיע". זה חזר בכל נאום, בכל הצהרה, בכל ריאיון. כמו מנגינת רקע קבועה.
מים רבים זרמו מאז במפרץ הפרסי, ובסופו של דבר הגיעה פגישת דונלד טראמפ-מוחמד בן סלמאן, שהייתה אמורה להניח על השולחן עסקת ענק: אמריקה-סעודיה-ישראל. בפועל, הצטיירה תמונה הפוכה לחלוטין: ערב הסעודית קיבלה את מה שרצתה, בלי לשלם את המחיר שנתניהו סיפר לנו עליו.
טראמפ העניק ל-MBS כמעט הכל: התחייבויות ביטחוניות, חימוש מתקדם, קידום פרויקט גרעין אזרחי - ואפס דרישה פומבית לגבי ישראל, אפס התניה מדינית. מה שאכן נאמר - וכאמור, היה צפוי משהו - היה הדרישה הסעודית להתקדמות במסלול הפלסטיני. השורה התחתונה לסיכום האירוע: אפס פוטנציאל לצילום חגיגי עם ראש ממשלת ישראל.
והמסר שלא נאמר בקול היה ברור: ישראל היא כבר לא תנאי. הברית בין וושינגטון לריאד פועלת על ציר אחר, על אינטרסים אחרים, על משקל אחר. מנקודה זו הפך הסיכוי להסכם ישראל-סעודיה בעת הזו למזערי.
לא בגלל "כישלון" של נתניהו, אלא בשל שינוי יסודי במפת האינטרסים של MBS: המלחמה בעזה הפכה את הנורמליזציה עם ישראל לעמוסת מחיר פוליטי פנימי; הרחוב הערבי רותח, ומה שאפשר היה למכור לו לפני שנתיים - לא ניתן לעיכול היום; מנהיגי האזור עוקבים בחשדנות אחרי כל צעד וכל תנועה של המנהיג הסעודי הבולט.
יורש העצר, שמבקש לבסס את מלכותו לעשורים קדימה, לא מתכוון להקריב הון פוליטי עצום על צילום משותף עם נתניהו כדי שוושינגטון תיתן לו משהו שכבר נתנה.
כמו בעזה, גם כאן הסיפור אינו של "תוכנית שהתמוטטה", אבל בסיפור של נורמליזציה שלא התממש - מדובר בחלון הזדמנות שנסגר כמעט לגמרי. שתי הזירות - עזה וסעודיה - מחוברות לגמרי לסיטואציה הפוליטית בישראל.
נתניהו בנה עליהן כעל מגדלי תמיכה לקראת כל מהלך פוליטי עתידי. עכשיו שני המגדלים האלה עומדים על כרעי תרנגולת. היום לנתניהו אין "סיפור", אין הישג, אין נרטיב - ואין יעד שאפשר להציגו לציבור כפרי מנהיגותו.
התוכנית בעזה תקועה בתהליך שאיש אינו יכול לחזות את סופו. התהליך מול סעודיה התרחק אולי לשנים. זה משאיר את ראש הממשלה במציאות פשוטה מאוד: קשה ללכת לבחירות עם "כמעט", עם "עוד רגע" ועם "תלוי בהתפתחויות".
הציבור, אפילו ציבור תומכיו, מבין שמתוך שתי ההבטחות הגדולות - שתיהן נמסו לתוך ענן של אי-ודאות. הקואליציה שלו, שעד לא מזמן הוצגה כ"מנוע 64", הפכה למשקולת. כל תזוזה מדינית - אפילו מילה זהירה במסמך אמריקאי על "אופק מדיני" - עלולה לפרקה. כל תזוזה ביטחונית משמעותית, עלולה לערערה.
נתניהו יודע זאת ולכן בוחר בדרך שמוכרת לו היטב: דחייה, מריחה, המתנה. לא להקדים בחירות, לא להתגרות במציאות, אלא לנסות למשוך זמן בתקווה שמשהו ישתנה.
אולי טראמפ ישנה טון, אולי הפאזל בעזה עוד יסתדר לטובתנו, אולי משהו, איפשהו, יזוז. אבל כרגע - שום דבר מהדברים האלה לא קורה. במקום זה, אנחנו רואים מצב מוכר: ישראל תקועה בין תוכנית אזורית מרהיבה שלא מצליחה לצאת מהתחנה, לבין חלום נורמליזציה שהתרחק מתאריך היעד, ובתווך - ראש ממשלה שמאמין יותר בתזמון מאשר במעשים ומחכה לרגע שבו המציאות סוף-סוף תתאים את עצמה לסיפור שהוא מבקש לספר.
אלא שהמציאות מתעקשת לספר סיפור משלה: עזה תקועה, סעודיה התרחקה, ותרחיש הניצחון המדיני שצייר נתניהו לא עומד לחזור בקרוב. וזאת כבר לא תמונה מאחורי מסך שיש להסירו. זה כבר עשן בלי מסך.
התרעות פיקוד העורף