"לא רק הפוליטיקאים אחראים לזה, גם הציבור ובעיקר המיינסטרים הדמוקרטי. בשני העשורים האחרונים הוא מתעדף חיבור והפחתה של מתחים פנימיים על פני הצבת נורמות של אנטי שנאה וקידום של שוויון. זה הטיעון המרכזי שלי בספר".
"מצד אחד נוצר פה אנטי ביבי, ומצד שני בכל הסקרים שלנו 40% מאזרחי ישראל מאמינים בתיאורית הבגידה מבפנים וחושבים שהשבעה באוקטובר קרה בגלל שהשמאל שיתף פעולה עם חמאס. שלילה מוחלטת של צד אחד על ידי צד שני מייצרת מצב שאין בו שיח, אי אפשר להגיע לעמק השווה, אין ויכוח לא רק על הפרשנות של המציאות, אלא המציאות היא שלילה מוחלטת של הצד השני. גם השלטים של נתניהו רוצח זו שנאה ברמה דומה. זה לא להגיד, הוא כשל, הוא טעה, שזה לגיטימי, אלא להגיד, היה פה משהו מכוון. ככה נראית חברה שהגיע לשנאה קיצונית".
"לכל שנאה יש בסיס. אנשי המחאה שונאים את ביבי כי הוא אפשר את ההפיכה המשטרית ויצר איום עמוק למה שהם תופסים כמהות הקיום של ישראל הדמוקרטית. אבל זה בסיס לחילוקי דעות אידאולוגיים, זה לא מצדיק שנאה. המהפכה המשפטית היא אירוע מעניין שמבטא את התהליך של ההקצנה, כי במשך שנות שלטון הימין הייתה פה אידאולוגיה דומיננטית שנרמלה ערכים של אי שוויון והיררכיה בין קבוצות, ודווקא הצד השני במפה הפוליטית, שכאילו היה אחראי על הערכים הדמוקרטיים הללו שתק מולם ובעצם ויתר על התפקיד שלו להתריע בשער. ואז באה המהפכה המשפטית וכאילו הכניסה אצבע בעין לנמר ישן. וכשהוא התעורר הוא אמר, היי, אני לא מוכן שהמדינה תברח לי למקומות האלה, והתחיל להילחם על ערכיו".
"חברה שלא נאבקת לייצר נורמות שאומרות מה בסדר ומה לא בסדר, מה ראוי ומה לא ראוי בהקשר של שנאה ואי שוויון, לא נשארת במקום אלא מקצינה. והחברה הישראלית ויתרה על הנורמות האלה כי היה יותר חשוב לה להגיד, בואו נחיה ביחד, בואו נשב בממשלת אחדות לאומית, יותר חשוב להסכים על שמונים אחוזים גם אם העשרים ששמנו בצד הוא גזענות, אפליה ואי שוויון. בחברה שיש בה אלמנטים קיצוניים שמדברים שנאה והצד השני רוצה רק להתחבר, התוצאה היא התפוררות".