בשני אירועים שונים אמש, ובהפרש של מספר שעות, נחשף באור כמעט אכזרי הפער שבין ציפיות האזור מישראל לבין מגבלותיה של ירושלים.
שני המשפטים יחד מספרים את הסיפור האמיתי: הלחץ מבחוץ מתגבר, והזהירות מבפנים מתקשחת.
בימים האחרונים נדמה שהעיסוק במעבר לשלב ב' בתוכנית טראמפ הולך ומתכנס לנקודה אחת: מי יקבע את קצב התהליך - וושינגטון והקואליציה הערבית-אירופית שנרתמה לקדם אותו, או ירושלים שמנסה, ככל יכולתה, להאט?
ישראל תצטרך לענות על כל אלו, ולא עוד בשיחות טכניות. ברגע שהאמריקאים מגיעים, עם חבילה של 20 נקודות ועם תיאום מוקדם עם מדינות האזור, התהליך משנה מהירות - ונתניהו יודע זאת היטב.
אלא שבירושלים ממשיכים להיאחז בקווי ההגנה הקבועים: פירוק חמאס לפני נסיגת צה"ל; מניעת כניסת הרשות הפלסטינית לעזה; שליטה הדוקה במעברים; ומניעת כל תצורה שתתפרש כמבוא למדינה פלסטינית. כל אחד מהקווים הללו עומד היום מול לחץ ישיר: קטאר אומרת שישראל חייבת לאפשר כניסה ויציאה כסימן ראשון ליציבות. טורקיה מתעקשת שעל מנת לפרק את חמאס יש להכניס לרצועה כוח שיטור פלסטיני מטעם הרשות. מצרים מקימה חזית אזורית נגד "כל ניסיון לגרש פלסטינים מאדמתם". האיחוד האירופי ובעלות ברית נוספות אומרים בגלוי: צריך להתחיל עכשיו.
נתניהו נמצא כאן בבעיה כפולה: מצד אחד, הוא מחויב לאמריקאים - ולטראמפ באופן אישי - לקדם את המתווה. מצד שני, כל יישום אמיתי של שלב ב' פירושו הכנסת הרשות הפלסטינית לעזה, החזרת עזתים לרצועה, ואולי אף התחלה מעשית של דיון מדיני אזורי – מה שמוביל, בהכרח, לדיון על פתרון שתי המדינות.
למרות זאת, הזמן נגדו. מדינות ערב מצפות לנסיגה; אירופה מצפה להסדר; ארצות הברית מצפה ליישום מדורג; ושותפיו בממשלה מצפים שלא יזוז מילימטר. וברקע – המשפט שנמשך, הסברים שהצטמצמו, והמרדף אחר תמונת ניצחון מדינית שאינה נראית כרגע באופק.
מעל כל אלה תלוי סימן השאלה הגדול: אם תוכנית טראמפ בשלב ב' מובילה, מטבעה, לחזרת הרשות הפלסטינית לעזה וליצירת מסגרת שתתכתב עם רעיון שתי המדינות – כיצד יכול נתניהו, המחויב לטראמפ ומוגבל על ידי קואליציה שמסרבת לכל צעד מדיני, להמשיך ללכת על הגשר הצר הזה מבלי ליפול ממנו?
הגשר מתקצר, הלחצים מתגברים והשעון הדיפלומטי, שלא עוצר לרגע, מתקתק בקצב של וושינגטון, לא של ירושלים.
התרעות פיקוד העורף