משפט אחד שפתח חלון למה שמעסיק בימים האלה את וושינגטון וירושלים הרבה יותר מכל ספר חדש. בלשכת ראש הממשלה, אפשר להניח, לקחו אוויר.
כי בשפה של תוכנית טראמפ, החזרת החטוף האחרון היא לא רק מחווה מוסרית, אלא תנאי פורמלי: סגירת שלב א' ופתיחת שלב ב'. מהרגע הזה, בוושינגטון מצפים שישראל תפסיק לדבר על "אחרי שנחזיר את כולם" ותתחיל לעשות את מה שחתמה עליו – בתוך עזה, במעבר רפיח, מול הכוח הרב-לאומי ( בהנחה שיקום) ובעיקר - מול חמאס.
כאן מתחיל האתגר. על הנייר, שלב ב' בתוכנית טראמפ נראה כמו מצגת סבירה: פתיחה מלאה של מעבר רפיח לשני הכיוונים, מעבר ממצב של שליטה ישראלית–צבאית למבנה אזרחי-בינלאומי, הקמת כוח ייצוב רב-לאומי, הקמת ממשלת טכנוקרטים פלסטינית "נקייה מטרור" והתחלת שיקום מדורג של הרצועה תחת פיקוח.
בשטח, כמעט כל חלק במתווה הזה מתנגש בקיר. לפעמים יותר מאחד.
החוליה הראשונה היא רפיח. בהסכמות של וושינגטון עם קהיר, עם המדינות הערביות ועם ישראל, כתוב בפשטות: המעבר ייפתח לשני הכיוונים. גם ליציאה מעזה, גם לחזרה אליה.
ישראל, מנגד, הודיעה בשבוע שעבר – בהודעה יבשה של מתפ"ש – שהמעבר ייפתח "לעזיבת תושבים מהרצועה" בלבד. מודל חלקי: אנחנו לא חוסמים לגמרי, אבל לא מכניסים בחזרה גל אוכלוסייה לתוך מרחב שמבחינתנו עדיין נפיץ, רווי תשתיות טרור ותאי חמאס.
בוושינגטון וברוב הבירות הערביות רואים בזה לא "פתיחה חלקית" אלא ניסיון לעקוף את רוח ההסכם. מבחינתם, ה-"מלאה" שבנוסח איננה מילה מיותרת. אחרי שהחטופים והחללים חזרו - עכשיו תורכם לעמוד בחלק שלכם.
ויש גם את לב הבעיה ושמו חמאס. בשבועות האחרונים הבהירו בכירי הארגון בגלוי – ח'אלד משעל, ח'ליל אל־חיה ואחרים – שחמאס לא מתכוון להתפרק מנשקו ולא לעזוב את השטח. הדיווחים מהרצועה מדברים על תהליך הפוך מתהליך פירוז: בתוך המציאות החדשה, שבה צה"ל נמצא בקו הצהוב אבל לא מחזיק בכל סנטימטר, חמאס מצליח לשחזר מנגנוני שלטון, להשתלב בשקט ומאחורי הקלעים בשיחות על "ממשלת טכנוקרטים" ואפילו להרחיב את השפעתו על הקרקע.
מכאן נגזר קו השבר בין ירושלים לבין השותפות לתוכנית טראמפ. ישראל דורשת סדר ברור: קודם פירוז חמאס, קודם סילוקו מהשלטון בפועל, ורק אחרי זה – שיקום, כוח בינלאומי ונסיגה ישראלית.
המדינות המפרציות, מצרים, וגם חלקים ניכרים מהממסד האמריקאי, מציעים סדר אחר: קודם מייצרים שיקום ומנגנון בינלאומי, לאחר מכן מכניסים כוח ייצוב וממשלת טכנוקרטים, ואז "תוך כדי התהליך" מטפלים בהדרגה בסוגיית חמאס.
בתרגום מזרח-תיכוני: תתחילו ללכת; עם הזמן, נראה מה אפשר לעשות עם הבעיה.
מנקודת המבט הישראלית, זה סיוט כפול. ברמה הביטחונית – ניסיון העבר מוכיח שכל פעם שנכנסנו להסדר שבו "קודם נותנים, אחר כך מפרקים" – מי שגדל והתחזק היה הצד שמנגד. ברמה הפוליטית – כל צעד שנראה כהסכמה לדימוי של "חמאס נשאר, השיקום מתחיל", עלול לפרק את הגוש הימני מבפנים, עוד לפני שאנשי האופוזיציה הספיקו לצייץ.
הנחת העבודה בדרג המדיני ובמערכת הביטחון היא פחות או יותר כך: קשה למצוא מדינות שיסכימו לשלוח חיילים לכוח ייצוב שצריך לפעול בין חמאס לצה"ל ובמקרים רבים, לפי התוכנית - במקום צה"ל; המצרים והירדנים לא ממהרים להתנדב; מדינות אירופה יסתפקו בסיסמאות, לא בגדודים. אפילו אזרבייג'ן שנתפסה כמדינה שכבר אמרה "כן" - מסתבר שלא ממהרת לקפוץ למים ולשלוח חיילים לעזה.
התרעות פיקוד העורף