אלא שבמערב, ובייחוד באירופה ובצפון אמריקה, הולכת ומתחזקת מגמה הפוכה. מדינות דמוקרטיות מאמצות את ההפרדה בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות, לא מתוך אהדה לאיראן או לנרטיב האיראני, אלא מתוך נוחות פוליטית. הקהילות המוסלמיות גדלות, הלחץ מהשמאל הפרוגרסיבי, הפחד מהתפרעויות ברחוב ושיח זכויות אדם סלקטיבי - כל אלה דוחפים ממשלות לחפש נוסחה שתאפשר להן לגנות אנטישמיות, ובמקביל להפעיל לחץ חריף על ישראל, להצדיק חרמות ולהכיל קריאות שמערערות על עצם קיומה, או במילים פשוטות - להסתדר עם המציאות החברתית העדכנית בלי לשלם מחירים פוליטיים.
הנוסחה הזו נוחה אך מסוכנת, משום שהיא מאמצת, גם אם בעקיפין, את המילון של טהרן. כשהמערב מקבל את הטענה שאפשר להיות עוין לישראל, לשלול את הלגיטימיות שלה ואף לקרוא לפירוקה - ועדיין להיחשב נקי מחשד לאנטישמיות - הוא פותח פתח רחב לדה-לגיטימציה שיטתית של המדינה היהודית.
וכאן טמון עומק הבעיה. כאשר אמירה כזו מגיעה לא משולי השיח, אלא מסגן נשיא ארצות הברית, היא הופכת מתזה רעיונית לאיתות מדיני. איתות לאיראן, לארגונים אנטי-ישראליים, ולזירה הבין לאומית כולה: הגבולות היטשטשו, והמערב מוכן להכיל עוינות לישראל כל עוד היא מנוסחת נכון.
עבור ישראל, זהו תמרור אזהרה מובהק. הקרב אינו רק על ביטחון, דיפלומטיה או דעת קהל - אלא על עצם ההגדרה. מי שמפסיד בקרב על המושגים, מגלה לעיתים מאוחר מדי שהקרב על הלגיטימציה כבר הוכרע.
התרעות פיקוד העורף