בכינוס, שמובל בידי סנטקום ומתקיים בדרג צבאי-ביטחוני, נידונות סוגיות ליבה שעדיין רחוקות מהכרעה: מבנה הפיקוד של הכוח, היקף הפריסה, כללי הפעלת הכוחות בשטח, ומידת הסמכות שתוענק להם. אחד הנושאים הרגישים שעלו בדיונים הוא שאלת אזורי הפעולה של הכוח - האם יפעל אך ורק באזורים שיוגדרו כיציבים יחסית, או גם באזורים שבהם עלולים להימצא גורמי טרור חמושים.
על פי גורמים המעורים בפרטים, חלק מהמדינות הבהירו כי יהיו מוכנות לשלוח חיילים רק בתנאי שהכוח יפעל באזורים הנתונים לפיקוח הדוק, ולא במרחבים שבהם קיימת סכנה לעימות ישיר עם חמאס. מנגד, ארה"ב מבקשת לבחון אפשרות לפריסה רחבה יותר, שתאפשר לכוח למלא תפקיד משמעותי ביצירת יציבות ביטחונית כוללת ברצועה.
בכינוס משתתפות מדינות מהמזרח התיכון, מאירופה ומאסיה, בהן מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, קטאר, אינדונזיה, איטליה, צרפת ובריטניה, לצד מדינות נוספות. ארה"ב בוחנת תרומות אפשריות הן של כוחות קרקעיים והן של סיוע לוגיסטי, מודיעיני והומניטרי, בניסיון לבנות קואליציה רחבה שתוכל להחזיק את המהלך לאורך זמן.
ישראל אינה שולחת נציגות פיזית לכינוס, אך משתתפת בו מרחוק באמצעות שיחות וידאו ותיאום שוטף עם האמריקאים. בירושלים מדגישים כי כל מתווה עתידי חייב להבטיח שישראל לא תישא באחריות ביטחונית ישירה בעזה, וכי הכוח הבינלאומי לא יפגע בחופש הפעולה הביטחוני של ישראל מול איומים מתחדשים.
לצד זאת, אין עד כה הצהרה רשמית פומבית ומפורטת מטעם ממשלת טורקיה המסבירה את נסיבות אי-ההזמנה, וההתייחסויות בנושא מגיעות בעיקר דרך תדרוכים ומקורות המעורים במגעים. בדוחא ובוושינגטון נמנעים מלהתייחס פומבית לסוגיה, אך ברור כי סוגיית ההרכב של הכוח, וזהות המדינות המשתתפות בו, נותרת רגישה ומעוררת מחלוקת.
הכינוס הנוכחי אינו צפוי להסתיים בהחלטות מחייבות, אלא לשמש שלב נוסף בתהליך תכנוני מתמשך. עם זאת, עצם קיומו משקף את המאמצים האמריקאיים להאיץ את ההיערכות לשלב הבא בזירה העזתית, ולהעביר את האחריות הביטחונית למנגנון בינלאומי שיאפשר יציאה הדרגתית מהלחימה וייצוב המצב בשטח.
במערכת המדינית בירושלים עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בדוחא, ומדגישים כי מבחינת ישראל, הצלחת כל כוח בינלאומי תימדד ביכולתו למנוע את חזרת חמאס לשליטה אפקטיבית בעזה - ולשמור על אינטרסים ביטחוניים ישראליים ארוכי טווח, גם ביום שאחרי.
התרעות פיקוד העורף