"הייתי בבית עם המשפחה, באשדוד. מהר מאוד הבנתי שזה לא עוד מטח. קיבלתי החלטה מיידית לצאת מהבית. לבשתי מדים, היה לי רק את הנשק האישי ומחסנית, אספתי את הנהג שלי, ויצאנו לדרך. במהלך הנסיעה ניסיתי לאסוף מידע מכל מקור אפשרי. דרך חברים שלי מהמשטרה הבנתי שיש חדירת מחבלים לשדרות. החלטתי שאני נוסע לשם. הייתה לי תחושת בטן, שבדיעבד הצילה את חיי, לא לנסוע במסלול הרגיל דרך צומת יד מרדכי, אלא לעקוף - נסעתי דרך ג'וליס וברור חיל. ככה הגעתי לשטח".
"אני והנהג שלי היינו בין הראשונים בשדרות. השעה הייתה בערך 07:15. בדרך הצטרפו אליי כמה ניידות של מתנדבי משטרה, שסיפרו לי על רכב לבן שנוסע בעיר ויורה על אזרחים. עמדתי מול דילמה קשה: האם לחזור אחורה, לארגן כוח ולהיכנס מסודר - או להיכנס מיידית ולחפש את המחבלים? החלטתי לא לחכות".
"העיר הייתה ריקה. התחלנו להתקדם מצומת לצומת, עוד לא פגשתי אף מחבל. כשהגענו לאזור מכללת ספיר, זיהיתי כמה דמויות בצומת שער הנגב. היו להם קסדות שחורות ולא ידעתי אם אלה מחבלים או חברי כיתת כוננות, אז התקרבתי לתוך הצומת. בדרך, אני רואה עשרות מכוניות מפויחות, בוערות, וגופות של אזרחים מוטלות על הכביש".
"הסתכלתי על הרגל שלי. קליע פגע לי בירך השמאלית, ואיבדתי דם בכמויות. אני חושב הרבה מה הייתי יכול לעשות טוב יותר מבחינה טקטית ב־7.10, אבל אני לא הסיפור כאן - מה שחשוב זה שכאשר המערכת הצה״לית קרסה, מי שבלם את כל זה - זה עם ישראל".
“הגוף אולי הגיע לכאן, אבל הנפש נשארה תלושה באוויר שנים רבות", העיד. הוא לא דיבר מילה בעברית; אביו הרופא נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות; אמו הייתה מחוסרת עבודה תקופה ארוכה; רומן נשר בהדרגה ממסגרת הלימודים, ויחד עם חבריו דוברי הרוסית יצר חבורת רחוב. מכות, ניכור ובדידות ליוו את התבגרותו כדובר רוסית בישראל. רומן הגיע לצבא, ואחר כך לקורס קצינים, ועל מגרש המסדרים בבה"ד 1 הבין פתאום שהוא לא יודע את מילות ההמנון. הבושה שחש כישראלי שלא יודע לשיר את "התקווה" לא הרפתה ממנו, וכך גם שאלת המשמעות. על מה אנחנו נלחמים? מדוע? למען מי? הוא החליט שהוא יוצא למסע למצוא תשובות.
בשלב מסוים בשירותו הצבאי יצא רומן ללימודים אזרחיים. במשך שלוש שנים השלים בגרות ותואר ראשון, וביום קבוע בשבוע היה מגיע ללמוד במכינת “בני דוד" בעלי מבוקר עד ערב. “הם אימצו אותי, למרות שלא חבשתי כיפה ולא הייתי דתי. שם למדתי מה זה נצח ישראל", הוא אומר. “למדתי גם מהו ניצחון - שניצחון הוא קודם כול על עצמנו. שהאויב הוא רק השתקפות של הקונפליקט הלא פתור שבתוכנו. שככה זה אצלנו תמיד - מהשעבוד ביציאת מצרים, ועד עוף החול שקם לתחייה בשמחת תורה".
אבל רומן עבר גם בירור מסוג אחר - לא רק פנימי, אלא חיצוני: בירור יהדות. כמו דוברי רוסית רבים אחרים, כשהגיע להתחתן ברבנות, חסרו לו מסמכים, והוא לא עמד ברף ההוכחה הנדרש כדי להתחתן. למזלו, ההיכרות המוקדמת שהייתה לו עם העולם הרבני דרך הלימודים בעלי שימשה לו עוגן. רבנים שהכיר במכינה נרתמו לעזור, פתרו את הסוגיה, ובעיקר - העניקו לו חוויה אחרת, לא מאיימת, של קשר עם הממסד הדתי. בעבורו, ההיכרות הזו מנעה את הניכור והכאב שמרגישים רבים אחרים כשהם נדרשים “להוכיח" את שייכותם.
רומן מסכם: ״התגייסנו ולחמנו כתף אל כתף ואנחנו לוקחים חלק שווה בחברה הישראלית, אבל דברים עדיין לא השתנו בכל הנוגע להתייחסות הממסד הדתי. אין לי פתרונות קסם. כמו שהחרדים צריכים לברר את מחויבותם לכלל ישראל דרך השירות בצה"ל, כך גם החברה הישראלית צריכה לברר את שייכותם של אלה שמתגייסים ומקריבים את חייהם עבורה - בין אם הם יהודים ובין אם אינם מוכרים הלכתית.
ולנוער הישראלי דובר רוסית, שנמצא בהמוניו בכל היחידות הצבאיות המובילות בצה"ל, אני רוצה לתת רק עצה אחת: קחו אחריות על הסיפור שלכם. אנחנו צריכים לבחור בסיפור היהודי־ישראלי. לא רק לחכות לו שיכיר בנו. הדור שלנו מתעורר ויש בידיו את הכוח והיכולת לתבוע שינוי״.
התרעות פיקוד העורף