פירוז חמאס הוא צוואר הבקבוק, ולכן מי שמחזיק בגישה אליו הופך לשחקן מפתח. קטאר, מארחת ההנהגה - מממנת ומתווכת; טורקיה מדברת עם כולם ומבקשת תפקיד בשיקום. מבחינת טראמפ, שתיהן הן הכלי הכי חד בארגז כדי לשכנע את חמאס שזמנו בשלטון עבר. מבחינת ישראל, שתיהן הן גם חלק מהסיבה שחמאס עדיין עומד.
ומעל הכול מרחפת שאלת ההסדר: מה קודם למה - פירוקו של חמאס לפני נסיגה, או נסיגה כדי שיתפרק. כאן בדיוק כולם נתקעים. חמאס אומר: לא מניחים נשק תחת כיבוש. ישראל טוענת: לא יוצאים כל עוד יש נשק. וושינגטון מבינה כי שבריריותה של הפסקת האש לא נותנת קרדיט של שנים להתמקחויות ולהתחמקויות האלה.
בלי מנדט ברור, הכוח הרב-לאומי נראה כמו שלט על דלת ריקה. וכשאין כוח, אין גם מי שיפקח על הגבול, על המעברים ועל השיקום. במילים אחרות: הדרישה לפירוז אינה רק תנאי; היא הסיבה לכך שהמנגנון שאמור לאכוף אותו נשבר.
חזרו לגבות מיסים
במצב כזה, כל כוח ייצוב יתעקש על משימה מצומצמת לאורך קווי ההפרדה, לא בתוך השכונות. אלא ששם בדיוק נמצאים המחסנים, החמושים והכסף. חמאס בונה על הפחד הזה בדיוק ואומר בפה מלא: "כל שלטון לא פלסטיני ייחשב כיבוש", ובכך הוא מנסה להפוך כל קסדה זרה למטרה וכל מדינה מתנדנדת לשבויה של הרתעתו.
ובינתיים, על הקרקע, שלב ב' נמדד במעברים ובאוהלים. מעבר רפיח תקוע בגלל מחלוקת שנראית טכנית, אך למעשה מדובר בפוליטיקה טהורה: ישראל מוכנה לפתוח אותו ליציאה בלבד, מצרים דורשת דו-כיווניות, והאמריקאים מנסים לתרגם זאת ל"קצר בתקשורת". אבל בלי רפיח אין תנועה, ובלי תנועה אין שיקום שמספק תוצאה.
כסף הוא חזית נוספת. האמריקאים מבינים שישראל לא תוכל לממן לבדה את פינוי המטענים ואת התשתיות לאורך כל הרצועה, ומנסים לגייס שותפות ערביות ואירופיות. אלא ששוב קטאר מתנגדת לשלם על מה שישראל הרסה, ואיחוד האמירויות דורשת מנגנון שימנע מחמאס להרוויח.
האירופים רוצים את הרשות הפלסטינית כבר עכשיו, כי רק דרכה אפשר להעביר תקציבים בלי להיראות מממן כיבוש. אך גם הם דורשים רפורמות ויודעים שזה תהליך. וישראל, שמונעת מדיפלומטים להגיע למרכז התיאום בקריית גת, תיאלץ לבחור בין סיסמאות לכסף. נתניהו מבין שחזרתה של הרש"פ היא בלתי נמנעת, אבל מנסה להגיע לשם בלי לפרק קואליציה. טראמפ מנסה לשמר קואליציה בין לאומית לא פחות שברירית סביב תוכניתו.
מבחינת טראמפ זו לא שאלה. הוא צריך שהפסקת האש תיראה כמו מסלול, לא כמו הפוגה. לכן, כל פעולה ישראלית שאינה מתואמת, גם אם היא מוצדקת ביטחונית, נתפסת כאיום על התוכנית. וכאן נכנסת הדילמה של נתניהו: כיצד להיראות תקיף מול חמאס כדי לשרוד פוליטית, מבלי להיראות זה שמכשיל את טראמפ ערב המפגש בסוף החודש.
השיקום המוקדם חושף עד כמה קשה "לעקוף את חמאס". ארצות הברית מקבלת את הדרישה הישראלית שחמאס לא ירוויח - לא מחומרים דו-שימושיים ולא ממכירת קרוואנים. אבל חמאס כבר גובה מיסים, מארגן שווקים ומפיק רווחים גם ממה שאמור להיות סיוע. המודל של הקרן ההומניטרית לעזה, שחילקה תחת אבטחה של צה"ל ושכירי חרב אמריקאים, קרס בביקורת ובקורבנות. עכשיו בוחנים רעיונות כמו מעקב רחפנים ושיירות מבוקרות. אלא שכל "טכנולוגיה" נבחנת בשאלה אחת: מי באמת שולט ברחוב בעזה, ביום שאחרי? אם התשובה היא חמאס, אז כל הוויכוח על הפירוז הוא הצגת תיאטרון. ואם התשובה היא ואקום, אז כוח הייצוב יהפוך במהירות לכוח כיבוש, בדיוק כמו שחמאס מאיים.
פחות סיסמאות בבקשה
במישור הבין לאומי, לתוכנית יש גב של החלטת מועצת הביטחון, אבל גם שם המילים מרככות סתירות. טראמפ מדבר על כוח ייצוב בין לאומי שיפקח על הביטחון וימנע התעצמות, ועל מועצת שלום שתכוון, תממן ותמנה ועדה טכנוקרטית פלסטינית. הוא הבטיח חברים "אגדיים" והדליף שיכריז בתחילת 2026. אבל בין הכרזה למציאות יש פרטים: מי נותן הוראות בשטח, מי עוצר חוליה, מי מחליט על חיפוש בית. אין מדינה שמוכנה לחתום מראש על מבצעי לילה בג'באליה. לכן כולם מבקשים "הגדרה מצומצמת", בעוד טראמפ מבקש "ביצוע מלא".
הפער הזה הוא הסיפור: נשיא שרץ על הישג, מול קואליציה בין לאומית שמפחדת להיתקע בעזה אחרי שהמצלמות יכבו, והאחריות תישאר עליהן. וככל שהזמן עובר, חמאס משתקם, ישראל מסתבכת, והקואליציה הבין לאומית מאבדת סבלנות. לכן, השאלה האמיתית אינה אם יהיה שלב ב', אלא איזה סוג של שלב ב': כזה שמייצר שינוי, או כזה שממסגר סטטוס-קוו חדש על חורבות ישנות.
אפשר לדמיין מתווה ביניים, כמו שמציעים גורמים באזור: שלבי מבחן. בתחילת שלב ב' נמסר נשק כבד, אחר כך נסיגה נוספת, אחר כך שיקום, ואולי הפקדה במצרים של אמצעי לחימה. זה נשמע הגיוני על הנייר, אבל מצריך שני מרכיבים שחסרים: אמון ומנגנון אכיפה. בלי כוח שיודע להיכנס למחסן ולספור רקטות, ההפקדה היא קופסה שחורה. ובלי נכונות ישראלית להגדיר מהי "נסיגה מספקת", חמאס לא יזוז מילימטר. לכן טראמפ יידרש לבחור: להתעקש על פירוז מלא ולהסתכן בקריסה, או לאמץ גישה טורקית-מצרית ולהסתכן בניצחון תעמולתי לחמאס. כל בחירה תגבה מחיר, אבל מחיר ההימנעות מבחירה יהיה גבוה יותר, מאחר שתיתן לחמאס את מה שהוא רוצה: זמן.
לישראל יש כאן אינטרס כפול: לא לחזור למלחמה מחר בבוקר ולא להכשיר את חמאס כשותף מדיני. זה מחייב מדיניות של פחות סיסמאות ויותר פירוט. אם נתניהו מגיע לטראמפ, עליו להציג רשימת מינימום: מה נחשב לפירוז, מי מפקח, מה קורה בהפרה, ואילו תמריצים יינתנו למדינות שמסכימות לשלם ולשלוח.
במקביל, הוא צריך להפסיק להתנהג כאילו הרשות היא קללה; בלי כתובת פלסטינית, אין כסף ואין לגיטימציה. שלב ב' יתקדם רק כשמישהו יסכים לשלם מחיר עכשיו, כדי להרוויח שקט אחר כך. עד אז, כל הדיבורים על כוח ייצוב יישארו מצגת יפה, וחמאס ימשיך להחזיק את המפתח בידיים שלו בלבד.
התרעות פיקוד העורף