בלב השיח הזה נמצא הפער בין הרצוי בתוכנית טראמפ - עולם חדש של סדר, משילות ושיקום - לבין המצוי בשטח העזתי: חמאס מוחלש אך חי, בועט ואינו מתכוון להתפרז; ואקום שלטוני; וחוסר הסכמה מי באמת מחזיק בכוח.
אלא שככל שמתקרב מועד הפגישה, מתברר שנושא אחר דוחק את עזה לאחור - לפחות מבחינת נתניהו, וספק אם גם מבחינת טראמפ - ותופס מחדש את מרכז הבמה: איראן, ובעיקר ההתחמשות המחודשת שלה והנחישות הישראלית לא לאפשר לה להשלים את המהלך הזה.
איראן חוזרת מהר מההלם - ומשנה דוקטרינה
תמונת המצב שמתגבשת בישראל לאחר תקיפות הקיץ האחרון רחוקה מתמונת הכרעה. איראן ספגה פגיעות, אך לא איבדה את יכולת ההתאוששות.
בישראל מזהים כאן איום מיידי יותר מהגרעין עצמו. לא משום שהגרעין ירד מסדר היום, אלא משום שטילים הם המפתח שמאפשר לאיראן להגן על כל השאר - וגם לתקוף. בלי מעטפת טילים והגנה אווירית, מתקנים גרעיניים הם יעד פגיע; עם מעטפת - הם הופכים לבעיה אסטרטגית מורכבת הרבה יותר.
לכן הדאגה בירושלים מתמקדת בשיקום מתקני הייצור ובקצב ההתחמשות. הערכות על יכולת ייצור של אלפי טילים בחודש, בהיעדר פיקוח אפקטיבי, אינן נתון טכני - אלא שינוי מאזן.
וכאן נקודה שחומקת לא פעם מהשיח הפומבי: איראן אינה “משקמת” רק כדי לחזור למה שהייתה, אלא כדי לחזור אחרת. התקיפות בקיץ, גם אם פגעו בתשתיות, לימדו את טהרן אילו “צווארי בקבוק” כדאי לבזר, אילו רכיבים להוריד לתת-קרקע, ואיפה לשלב בין יכולות טילים לשכבות הגנה כדי להקשות על סבב תקיפות נוסף. זהו שינוי דוקטרינרי יותר מאשר תיקון נזקים.
במקביל, גם אם הגרעין אינו בראש הרשימה המיידית, הוא ממשיך לנוע - לעיתים דרך שיקום תשתיות, לעיתים דרך הסתרה, ולעיתים דרך ניצול של עמימות ופערי פיקוח.
במילים אחרות: “שיקום טילים” ו“שיקום גרעין” אינם שני צירים נפרדים, אלא מערכת אחת - והיא מדאיגה מאוד את ישראל. הטיל בונה מעטפת, המעטפת מאפשרת גרעין, והגרעין - גם אם נדחה - נשאר מטרת-על.
בין הימנעות אמריקאית ללחץ ישראלי
על הרקע הזה, הפרסום האמריקאי של NBC מתפקד לא כהדלפה תורנית, אלא כחלון הצצה לשיח האמיתי שמתנהל מתחת לפני השטח. לשכת נתניהו אינה מפרטת מראש, אך גם אינה מצננת את עצם העיסוק באיראן ואת הכוונה להציב את הסוגיה במוקד הפסגה הקרובה במאר-א-לאגו.
ארבע החלופות שנתניהו צפוי להציג לטראמפ - מתקיפה ישראלית עצמאית, דרך סיוע אמריקאי מוגבל, ועד מבצע משותף או פעולה אמריקאית מלאה - אינן תרגיל תיאורטי. הן משקפות ויכוח על תפיסת הזמן: להמתין ולנסות לבלום באמצעים מדיניים, או לפעול לפני שהשיקום מגיע לנקודת אל-חזור.
אך מרכז הכובד של הפגישה לא יהיה “מה ישראל רוצה לעשות”, אלא מה ארה״ב מוכנה לסבול. טראמפ מבקש לייצר סדר אזורי חדש בלי להיגרר למלחמה שאין לה סוף ברור.
מבחינתו, איראן היא סכנה - אך גם בור תקציבי, פוליטי וצבאי. הוא עשוי להעדיף דיפלומטיה קשוחה, סנקציות ואיום צבאי ברקע, על פני “סיבוב נוסף” שמחייב אותו להסביר לציבור האמריקאי חזרה לשמי המזרח התיכון עם מפציצים וחימושים.
ומנגד, העמדה הישראלית מגיעה ממקום קיומי, כמעט חסר פשרות. עבור ירושלים, “אופציה צבאית” אינה סיסמה אלא ביטוח חיים. אם ההערכות על האצה בייצור הטילים והשבת מערכי ההגנה נכונות, ישראל חוששת מחלון הזדמנויות נסגר: היום איראן באמצע שיקום; מחר היא תהיה מוגנת יותר, מבוזרת יותר, ותקיפה תהיה יקרה ומסוכנת בהרבה.
לכן גם אם נתניהו יציג תפריט חלופות, המסר ברור: ישראל לא תאפשר לאיראן לבנות מחדש מטריית טילים והגנה שתסגור את השמיים מעל אתרים רגישים.
כאן מתחדד הפער האסטרטגי בין ירושלים לוושינגטון. טראמפ מחפש יציבות והימנעות ממלחמה; ישראל חוששת שמניעת מלחמה עכשיו תייצר מלחמה גדולה יותר אחר כך. זו השאלה שתעמוד בלב הפגישה.
התרעות פיקוד העורף