זהו צעד דיפלומטי שנראה במבט ראשון שולי, אך בפועל מחבר בין שלושה צירים רגישים: קרן אפריקה והים האדום, מערכת היחסים עם ממשל טראמפ, והדיון הרחב על "היום שאחרי" בעזה.
סומלילנד קיימת כישות מדינית דה־פקטו מאז 1991. היא מתפקדת עם שלטון, כוחות ביטחון ומוסדות אזרחיים, אך ללא הכרה בינלאומית - בעיקר בשל החשש האפריקאי מתקדים בדלני שיערער את היבשת.
ישראל בחרה כעת לשבור את הדפוס הזה ולהעניק לה את המטבע המדיני היקר ביותר: הכרה רשמית. מבחינת סומלילנד, מדובר בפריצת דרך היסטורית; מבחינת ישראל - זהו מהלך המבוסס על תועלת ולא על מחווה.
היתרון של סומלילנד אינו דיפלומטי אלא גיאוגרפי. נמל ברברה, שעל חופי מפרץ עדן, ושדה התעופה הסמוך, עם אחד ממסלולי ההמראה הארוכים באפריקה, מציבים אותה בנקודת מפתח על אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם.
באזור שבו מתעצמים איומי טרור, חיכוכים ימיים ותחרות בין מעצמות, כל נקודת אחיזה כזו הופכת לנכס. סומלילנד מבינה זאת היטב, ובמשך שנים הציעה עסקה ברורה: גישה ונוכחות ביטחונית אמריקאית - בתמורה להכרה.
כאן נכנסת ישראל לתמונה כמי שמחזיקה במפתח. ההכרה הישראלית אינה רק מחווה דו־צדדית; היא מהלך שמדבר בשפה שטראמפ מבין: יצירת מציאות דרך דילים אזוריים, מחוץ למסלולים הדיפלומטיים המסורתיים.
ההיצמדות המוצהרת ל"רוח הסכמי אברהם" אינה מקרית - מדובר במסר לבית הלבן, לקראת הפגישה הקרובה בין נתניהו לטראמפ, שלפיו ישראל ממשיכה לפעול כשותפה יוזמת ולא רק כמי שמגיבה ללחצים.
במסגרת אותם גישושים נבדקו גם אפשרויות במזרח אפריקה, ובהן סומלילנד. אין פירוש הדבר שההכרה הישראלית היא מהלך שנועד לפתור את סוגיית עזה, אך היא משתלבת באותו ארגז כלים: חיפוש שותפים אזוריים, יצירת מנופים מדיניים והרחבת מרחב התמרון מחוץ למזרח התיכון הקלאסי.
וזו בדיוק נקודת החוזק - וגם הסיכון. מצד אחד, ישראל מרחיבה את השפעתה באזור אסטרטגי, מחזקת את הקשר עם וושינגטון ומייצרת לעצמה קלף מדיני חדש.
מצד שני, היא נכנסת לזירה רגישה שעלולה לעורר התנגדות אפריקאית ובינלאומית, ולהיקשר - בצדק או שלא - לוויכוחים הקשים סביב עתיד עזה.
התרעות פיקוד העורף