"אתם נושאים באחריות החוקית, גם אם ראש הממשלה לא משתף אתכם", אמר אלשיך, ופנה ישירות לשרי הקבינט. "חשבתם כי תאלמו דום וייסלח לכם?". את נאומו פתח אלשיך בביקורת חריפה על סדר היום הציבורי: "אחים ואחיות יקרים! לצערי, לא התקשורת ולא חשיפותיה קובעים את סדר היום במדינה. מכונת ה'ספינים' היומיומית, הטרללת היומיומית, מותירים את האזרח המצוי מבולבל, מסוחרר ובעיקר מתקשה לחבר את הנקודות החשודות".
לדבריו, הציבור מוצף בהסברים סותרים והתחמקויות: "כך מציפים אותנו בהסברים מפותלים הסותרים זה את זה, ושוב התחמקות מתשובות – עד לחשיפה הבאה".
מכאן עבר אלשיך לתיאור ההשלכות: "התוצאה: האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה – רצח, חטיפה, אונס, שריפה, גניבה והשמדה!". לדבריו, גם מתקפת 7 באוקטובר לא הובילה לניתוק מקטאר: "מי שחשב שהייתה זו עילה לגירושין – טעה! הממשלה נתנה לקטאר שהות קצרה לחגוג עם בכירי החמאס את הטבח, ומיד הידקה את החיבוק והכתירה אותה למתווכת הראשית – על הגב של מצרים, אויבת החמאס!".
אלשיך הצביע על סתירה חריפה במדיניות: "מחד הבטיחה הממשלה 'מיטוט שלטון החמאס', ומאידך שמה את יהבה על מי שרוצה את שרידות שלטון החמאס וקלפי המיקוח שלו להשיג זאת – החטופים המעונים". ושאל ישירות: "מי קיבל את ההחלטה? איינהורן? ארי? לא חברים! ראש ממשלת ישראל!".
הוא פנה ישירות לחברי הקבינט: "חברי קבינט יקרים! הנדרשים לכם ווטסאפים כדי לדעת?? חשבתם כי תאלמו דום וייסלח לכם?". אלשיך הזהיר מפני העתיד: "ועדת החקירה הממלכתית שקום תקום תשאל אתכם: מה עשיתם כדי לוודא שאינכם משרתים אינטרסים הפוכים מאלה של ישראל? שאינכם חלילה חלק מבגידה…".
"ועדת החקירה של הצוללות כבר פרסמה מכתבי אזהרה שבהם נקבע שראש הממשלה פגע בביטחון ישראל וביחסי החוץ שלה – מאחורי הגב של הקבינט". ומכאן שאל: "אז איך אתם מעיזים לשבת בקבינט לאכול בורקס ולא לשאול שום שאלה קשה את ראש הממשלה? אין בעיניכם שום ערך עליון יותר מאשר 'בוס מבסוט'??".
את נאומו חתם בקריאה ציבורית נוקבת: "אנחנו נעים מאסון לאסון ומסרבים לחבר את הנקודות! לא עוד! לפי ערכי היהדות אתם עושים מצווה גדולה ביותר, מפני שמי שאינו מוחה – נושא באחריות". ולבסוף פנה למפגינים: "אתם, הקהל העצום כאן, תיזכרו בהיסטוריה כמי שגילו אזרחות טובה והצילו את מדינת ישראל".
"מחיר הבגידה הוא שאיבדתי את הוריי ואחי", אמרה. "מחיר הבגידה הוא שאיבדנו כל כך הרבה חיי אדם במלחמה ארוכה מדי, שנוהלה מאינטרסים זרים". סבירסקי תיארה כיצד החשיפות האחרונות על חדירת אינטרסים זרים ללשכת ראש הממשלה בזמן המלחמה ולפניה אינן עבורה עניין תיאורטי או פוליטי, אלא פצע פתוח: "הדעת נטרפת מהחשיפות על פרשת הבגידה החמורה בתולדות המדינה. על איך אינטרסים זרים חדרו ללשכת ראש הממשלה בזמן המלחמה ולפניה. על איך אינטרסים של מדינת אויב השפיעו כאן על קבלת ההחלטות שעלו לנו בכל כך הרבה חיי אדם – כולל הוריי ואחי".
סבירסקי הציבה שאלה נוקבת כלפי ראש הממשלה והנהגת המדינה: "איך ייתכן שראש הממשלה שמגבה את עובדיו שבגדו במדינה – עדיין בתפקידו? כשהכספים שזרמו ללשכתו הם אותם הכספים שמימנו את טבח משפחתי. איך זה יכול להיות שהוא ממשיך לגבות אותם גם היום?".
בדבריה חיברה בין האחריות האישית לבין האחריות השלטונית: "האחריות היא שלך מתוקף תפקידך. אתה לא יכול לברוח ממנה או להנדס אותה כפי שמתאים לך". סבירסקי הזכירה כי גם כעת, חודשים ארוכים לאחר תחילת המלחמה, הטרגדיה רחוקה מלהסתיים: "ערב 813, ויש לנו חטוף אחד בעזה. משפחת גווילי עדיין מחכה לקבל את רן בחזרה לקבורה. זו החובה המינימלית של המדינה כלפי משפחתו והחובה המוסרית של המדינה כלפי כולנו".
היא תיארה כיצד ב־11 באוקטובר, בעוד משפחות שלמות עדיין מנסות להבין מי חי ומי מת, התנהל בלשכת ראש הממשלה עיסוק ב"שאלת האחריות": "כשעוד קיוויתי שעושים כאן הכל כדי להחזיר את כל החטופים – באותו הזמן ראש הממשלה התעסק בבריחה מאחריות. לא דאג לביטחון המדינה, לא פעל להחזרת החטופים. נתניהו דואג רק לנתניהו".
בדברים שהקפיאו את הכיכר, אמרה סבירסקי: "אולי אם היינו מעיפים אותם ב־8 באוקטובר, איתי היה עומד כאן היום איתנו. אולי אם היינו מפילים אותם עוד לפני – גם ההורים שלי היו עומדים כאן עכשיו".
לדבריה, הזעם – ולא הייאוש – הוא שמניע אותה: "אני לא מתארת תסכול או ייאוש. אני מדברת על זעם. והזעם הזה הוא שמניע אותי לפעול כדי שיהיה כאן אחרת". סבירסקי סיימה בקריאה ישירה לציבור ולאופוזיציה: "אין לנו פריבילגיה לוותר ולהתייאש. זה מאבק על החיים שלנו ועל האפשרות לחיות פה בביטחון".
היא קראה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, להחלפת הממשלה ולפעולה אזרחית רחבה: "כל יום שהם בשלטון – זו סכנה למדינה. חובתנו לפעול, לדרוש אמת, ולהחליף את ממשלת ההרס והחורבן בהנהגה ראויה".
התרעות פיקוד העורף