הדרך לפסגה בפלורידה הייתה רצופה תחזיות קודרות. יש לומר ביושר: החשדנות הזו לא נולדה בחלל ריק, אלא נשענה על רצף אמירות פומביות של בכירי הממשל ושל טראמפ עצמו, לצד תמונת מצב מורכבת בשטח.
נתניהו, כך הוערך, הגיע מוחלש: בלי צוות מקדים חזק, תלוי בטראמפ פוליטית ומדינית, וחשוף להיסחפות אל שרשרת צעדים קטנים שכל אחד מהם נראה סביר בפני עצמו - עד שהתברר כי המציאות שהתגלתה בחדר (בכניסה המפוארת לחדר) לא הייתה נוחה כפי שייחלו בלשכת רה"מ, אך גם רחוקה מהתרחיש שבו כללי המשחק נכתבים מחדש מעל ראשו.
האזנה מדוקדקת לדברי טראמפ בפתח הפגישה, והצבתם מול הרקע שקדמה לה, משרטטת תמונה מורכבת בהרבה. לא מדובר במהפך ולא בכניעה, אלא בעיקר בערבוב לא נוח של הישגים ממשיים, פערים עקרוניים ושטח אפור רחב שבו הכול עדיין פתוח.
נתחיל במקום שבו החשש הישראלי הצטמצם יותר מהמצופה: סוגיית חמאס ופירוזו. מול ההערכה שוושינגטון תעדיף שיקום אזרחי על פני פירוז ביטחוני, טראמפ אמר בפשטות - ואף חזר על כך - כי "חייב להיות פירוק מנשק", וכי זהו אחד הנושאים המרכזיים שעליהם הוא ונתניהו ידונו.
זו איננה התחייבות ללוחות זמנים ואינה תוכנית אופרטיבית, אך גם לא אמירה טקסית. היא משקפת עמדה עקרונית ברורה: פירוק חמאס נשאר בליבת הדיון, ולא נדחק לשוליים, כמו בזמנו - חלום הרביירה העזתית. במובן הזה, ישראל לא מצאה את עצמה מבודדת מבחינת העיקרון.
כאן נפתח אזור הביניים. כמעט באותה נשימה, טראמפ הבהיר ששיקום עזה "יתחיל די בקרוב", וציין שארצות הברית כבר עוסקת בצעדים אזרחיים וסניטריים.
כלומר, גם אם פירוז חמאס מוגדר יעד, השיקום אינו ממתין להשלמתו. זהו פער עמוק - לא בשאלה מה צריך לקרות, אלא בסדר הדברים ובקצב. מבחינת נתניהו זו נקודת חיכוך פוטנציאלית, ומבחינת הנשיא האמריקני - שילוב של לחץ בינלאומי ודחף להציג תנועה קדימה.
הפער החריף ביותר נחשף בסוגיית טורקיה. טראמפ לא שלל נוכחות טורקית בעזה, ואף תיאר אותה כרעיון שיכול להיות "טוב", תוך הדגשה שידבר על כך עם נתניהו.
זו אינה החלטה חתומה, אך מדובר באיתות ברור. בנקודה הזו, החששות שנשמעו בישראל ערב הפגישה לא היו מופרכות: וושינגטון פתוחה למעורבות שירושלים רואה בה בעייתית, אולי אף מסוכנת, והעימות בנושא כנראה עוד לפנינו.
מנגד, בזירה האיראנית, נתניהו קיבל מטראמפ הרבה יותר ממה שנראה היה על הפרק. הנשיא האמריקני לא הסתפק באיומים כלליים, אלא ניסח עמדה חדה ונדירה בבהירותה: אם איראן תמשיך בתוכנית הטילים הבליסטיים ובגרעין - תהיה תמיכה בתקיפה, ואף הוסיף במפורש: "השני - אנחנו נעשה את זה מיד". זו אמירה שמעניקה לישראל רוח גבית מדינית משמעותית, גם אם בשלב זה אין לה תרגום אופרטיבי מיידי.
בנוסף, בזירה האישית-פוליטית, נתניהו קיבל את מלוא הסחורה: סופרלטיבים, הצגה כמנהיג הכרחי לביטחונה של ישראל, ותמיכה פומבית חריגה בקריאה לחנינה.
אלא שכאן נדרש סייג ברור: מדובר בהישג תדמיתי מובהק, שמייצר כותרות ורגעים, אך אינו משנה את כללי המשחק המוסדיים בישראל. זהו חיבוק פוליטי, לא מהלך מדיני.
השורה התחתונה מורכבת - כמו תמיד אצל הנשיא האמריקני הבלתי צפוי - וכך גם הפגישה עצמה. נתניהו לא נקלע למאר-א-לאגו כמי שכל הקלפים נטרפים נגדו, אך גם לא יצא משם עם הסכמות סגורות על עזה.
הוא קיבל גיבוי אמריקני חזק מול איראן, עיגון עקרוני לחשיבות פירוק חמאס ותמיכה אישית חריגה בעוצמתה. מנגד, נותרו פערים מהותיים בסדרי העדיפויות בעזה ובשאלת השחקנים שייכנסו אליה.
אולי המסקנה החשובה מכולן: ההערכות על קרע עמוק היו מוגזמות (כרגיל, בטח ימהרו לציין בסביבת נתניהו), אך גם אופוריה תהיה מסוכנת. טראמפ ונתניהו מדברים באותה שפה רגשית ואסטרטגית רחבה, אך מתרגמים אותה אחרת לפרטים. במזרח התיכון, הפרטים הם אלה שקובעים אם פסגה הופכת להישג או רק לנקודת פתיחה לוויכוח ארוך.
התרעות פיקוד העורף