נאסר הציג תזה לפיה ההכרה אינה צעד דיפלומטי נקודתי, אלא חלק מתוכנית משותפת לביתור העולם הערבי: "מיד לאחר שישראל הכירה בסומלילנד, התעורר זעם ערבי ואסלאמי! ומדינות יצאו, ובראשן מצרים, טורקיה וערב הסעודית, שדחו את ההכרה", פתח נאסר, אך מיד הפנה את האש למדינות שנעדרו מהגינוי: "חסרות שלוש מדינות… איחוד האמירויות, מרוקו ובחריין בלטו בהיעדרותן מההצהרה".
"איחוד האמירויות, מפי אחד העיתונאים, בירך בחשבון בפלטפורמת X על המדינה החדשה, סומלילנד… זה כבר אחת מחזירות איחוד האמירויות", הוסיף. לטענת נאסר, האינטרס הישראלי ברור: "ישראל הכירה בסומלילנד כדי לחזק את היקף המודיעין שלה, את ביטחון הים האדום, שליטה על נקודת חנק מסחרית עולמית", וכן "איזון ההשפעה של מצרים וסעודיה בים האדום".
אך לשיטתו, האמירויות היא שותפה מלאה: "כאן מצאנו אינטרסים משותפים בין האמירויות וישראל. בפשטות גמורה, האמירויות וישראל יד אחת! ההכרה הישראלית מתלכדת עם החזון של אבו דאבי!". עוד טען: "האמירויות כבר תיווכו למען ישראל להקמת בסיס צבאי בסומלילנד. קיומו של בסיס צבאי אמירותי קרוב לנמל מסייע באבטחת הניווט נגד האיומים החות'יים. וזו מטרה שהיא חולקת עם ישראל".
נאסר האשים את הברית הזו בתמיכה בתנועות בדלניות באזור כולו - מדרום תימן, דרך חפתר בלוב ועד לכורדים ולדרוזים בסוריה: "זה, רבותיי, תנועות היפרדות שהן נתמכות על ידי ישראל והאמירויות מממנות אותן!", זעק נאסר, וסיכם את חזונו הקודר: "ישראל והאמירויות, יד אחת בכל הזוהמה והבעיות שקרו בכל האזור הזה", כשהוא מזהיר כי המטרה הסופית היא השמדת מדינות הלאום הערביות.
ההתמקדות באיחוד האמירויות משקפת את העוינות העמוקה של "האחים המוסלמים" כלפי אבו-דאבי, שמובילה את הקו נגד האסלאם הפוליטי באזור.
זמן קצר לאחר מכן, פורסמה ההודעה הרשמית של הממשלה: "הרפובליקה הפדרלית של סומליה חוזרת ומאשרת את מחויבותה המוחלטת והבלתי ניתנת למשא ומתן לריבונותה, לאחדותה הלאומית ולשלמותה הטריטוריאלית, כפי שמעוגן בחוקה הזמנית של הרפובליקה הפדרלית של סומליה, במגילת האומות המאוחדות ובחוק המכונן של האיחוד האפריקאי".
התרעות פיקוד העורף