אז נכון שקלנדרית הגענו לסוף השנה ועם זאת אני מרגישה שאין שום סוף לאפס משילות המתמשכת כאן במחוזותינו. מן הדרדרות מפוארת שלא רואים את קיצה. ולכן אני לא מרגישה צורך לסכם את השנה הזו שהיתה רעה לתפארת. אלא לדלג לשלב הבא, לרכז ציפיות מהשנה שמתחילה או לפחות לחזק יכולות לאמץ הרגלים לבסס תשתיות שיתנו מרחב נשימה לבאות.
בפן הגלובלי אני מתחילה לחוש את קצה קצה של הסבלנות הפוקעת של יבשת אירופה שמגלה לפתע פתאום שאכלו לה שתו לה המהגרים והיא מנסה למצוא דרך להמציא את עצמה מחדש עם עובדים זרים ובלי השפעה בדלנית שלהם. בהצלחה במשימה הבלתי אפשרית הזו. ורוסיה ואוקראינה על בריקדות מצב שמאיים על יציבות של כל היבשת. ואולי זה ייפתר.
ואצלנו במזרח התיכון הסוער בשכונה הפרועה אין רגע דל ובדימיוני האופטימי חסר התקנה אני מציירת את אזורנו כפרח ססגוני אנחנו הלב וסביבנו עלי כותרת לבנון, סוריה, ירדן, מצרים וצלקת עזה. ואפשר לפרוח ואפשר לקמול. ואי אפשר בלי כל הקוצים איראן החותים חמאס וחיזבאללה.
לעניין החיבה העזה לישראל וליהודים בעולם זה כבר עבר כל גבול אפשרי אם חברינו הטוב הנשיא טראמפ יתקדם לשלב ב ויטפל בעזה למרות הכול יש לקוות שהמפגינים יאבדו עניין ויעברו לנושא הבא. וכאן אצלנו בביצה נכנסים לשנת בחירות וזה מרגיש לי כמו דה ג׳אבו רסיסי אופוזיציה ושוב רק לא זה ורק לא הוא. שום יצירתיות, אחריות, ערכים ואף אחד לא טורח לספר לנו מה התוכנית לאן הולכים וכמובן לא עובדים בשבילנו גם לא עבור הדור הבא!
אז אני מציעה קודם כל לעשות חושבים מה באמת חשוב היום למדינת ישראל לפרסם את זה וכמו משה לקרוא: ״מי לה׳ אלי״ מי שעתיד המדינה חשוב לו שיתייצב. כן גם בבקום. ובפן האישי מבטיחה להמשיך לקדם מורשת פרס לערכים לאהבת הארץ והאדם לטפח המשפחה וכמו שהבטחתי למדריכה שלי לעבוד יותר עם משקולות ולאכול יותר חלבון. שנה טובה.
התרעות פיקוד העורף