1. הימין: פופוליזם ושחיקת מוסדות החוק. בימין הפוליטי, הביקורת המרכזית מתמקדת בשנים האחרונות בנטייה לערער על לגיטימיות של מוסדות המדינה המקצועיים (שומרי הסף).
• החלשת מערכת המשפט והשירות הציבורי: הניסיון להכפיף כל מערכת מקצועית לדרג הפוליטי עלול להוביל למינויים של מקורבים על פני אנשי מקצוע, מה שפוגע ביעילות של משרדי הממשלה.
• שיח של "אנחנו והם": השימוש ברטוריקה המציגה חלקים מהעם כ"בוגדים" או "אויבים מבית" יוצר קרע עמוק שקשה מאוד לאחות, ופוגע בסולידריות החברתית ההכרחית לקיום המדינה.
2. המרכז: היעדר אידיאולוגיה וזגזוג פוליטי. המרכז הפוליטי נתפס לעיתים קרובות כחלל ריק שמתמלא בסיסמאות ולא בתוכניות עבודה ארוכות טווח.
• פוליטיקה של אישים ולא של מהות: מפלגות מרכז נוטות להתגבש סביב דמות אחת "כריזמטית" ללא מוסדות דמוקרטיים פנימיים. זה יוצר תרבות של "הערצת מנהיג" במקום דיון רציני בבעיות עומק כמו יוקר המחיה או משבר הדיור.
• זגזוג לצורכי הישרדות: הניסיון לרצות את כולם מוביל לעיתים קרובות לשיתוק החלטות. חוסר היכולת לנקוט עמדה נחרצת בנושאים רגישים גורם לכך שהבעיות פשוט נגררות משנה לשנה מבלי שיימצא להן פתרון אמיתי.
3. השמאל: ניתוק מהעם והתנשאות תרבותית. השמאל הפוליטי סובל לא פעם מחוסר יכולת לתקשר עם חלקים נרחבים בציבור, מה שמוביל לתחושת ניכור.
• התמקדות בערכים אוניברסליים על חשבון זהות לאומית: לעיתים נדמה שהשמאל מתמקד במאבקים גלובליים או משפטיים מופשטים תוך התעלמות מהרגשות והצרכים הקיומיים של הציבור המסורתי והפריפריאלי.
• אובדן הקשר עם השטח: במקום להציע אלטרנטיבה כלכלית-חברתית סוחפת, חלקים בשמאל נגררים למאבקי "זהויות" שמרחיקים קהלים שיכלו להיות שותפים טבעיים למאבקים על צדק חברתי.
מעבר לחלוקה למחנות, קיימות שלוש רעות חולות שמשותפות לכלל המערכת הפוליטית:
1. קצרת רואי: פוליטיקאים חושבים על הכותרת של מחר בבוקר או על הבחירות הבאות, ולא על מצב המדינה בעוד 20 שנה.
2. שיעבוד לרשתות החברתיות: הלייקים והשיתופים הפכו למדד להצלחה. זה מעודד קיצוניות, פרובוקציות ושטחיות על חשבון עבודה פרלמנטרית יסודית.
3. חוסר דוגמה אישית: הציבור רואה פוליטיקאים מכל המחנות שעוסקים בהטבות שכר לעצמם, במינויי מקורבים ובמלחמות אגו, בזמן שהאזרח הממוצע נאבק בקשיים יומיומיים.
הקשר בין שיטת הבחירות לריקבון הפוליטי: אחת הסיבות המרכזיות לכך שהפוליטיקאים מכל המחנות מצליחים "להרוס" מבלי לשלם מחיר היא שיטת הבחירות הארצית-יחסית. בשיטה הקיימת, חבר הכנסת מחויב ליו"ר המפלגה שלו או לקבלני קולות בפריימריז פנימיים, אך הוא אינו מחויב ישירות לאזרח בקצה. כאן נכנס לתמונה המודל של בחירות אזוריות.
ניתוח - בחירות אזוריות ככלי להחזרת הכוח לציבור: בשיטת בחירות אזורית, המדינה מחולקת למחוזות, וכל נציג נבחר ישירות על ידי תושבי האזור שלו.
לשינוי זה יש פוטנציאל דרמטי בתיקון המערכת:
• אחריותיות ישירה: בניגוד למצב היום, שבו חבר כנסת יכול להסתתר מאחורי רשימה מפלגתית גדולה, בשיטה האזורית הוא עומד למבחן הציבור באופן אישי. אם הנציג "לא מספק את הסחורה", לא מטפל בבעיות התשתית, החינוך או הביטחון של בוחריו, הוא פשוט לא ייבחר שוב.
• השפעה ממשית של האזרח: כיום, האזרח מרגיש שקולו הולך לאיבוד במערכת ארצית סבוכה. בחירות אזוריות יוצרות קשר בלתי אמצעי. הפוליטיקאי הופך ל"שליח ציבור" במובן העמוק של המילה, הוא חייב להיות קשוב לצרכים האמיתיים של השטח כדי לשרוד פוליטית.
• ריסון הקיצוניות והזגזוג: כדי להיבחר באזור מסוים, נציג חייב לרוב לפנות למכנה משותף רחב ולא רק לבייס קיצוני או להוראות המנהיג מלמעלה. זה מחייב אותו להיות ענייני, ביצועי וקשוב לביקורת.
לסיכום, הבעיה אינה טמונה רק באידיאולוגיה, אלא במבנה הכוח. כל עוד הפוליטיקאים מחויבים למנגנונים מפלגתיים ולא לציבור הבוחרים באופן ישיר, התמריץ שלהם לעבוד עבורנו נותר נמוך. מעבר לבחירות אזוריות עשוי להיות הבלם הנחוץ שיאלץ את הפוליטיקאים: מימין, משמאל ומהמרכז, להפסיק לעסוק בהישרדות אישית ולהתחיל לעבוד בשיקום המדינה.
כדי לתקן, נדרשת הנהגה: מימין, מרכז או שמאל, שתהיה מוכנה לשלם מחיר פוליטי אישי למען יציבות המוסדות והלכידות החברתית. תהליך זה יעלה את המוטיבציה של הציבור להיות מעורב ומשפיע לקידום מדינת ישראל לחוף מבטחים.
התרעות פיקוד העורף