על פי מה שנמסר לגורמים פוליטיים, המערכת הביטחונית ביקשה לצמצם התבטאויות של שרים על המחאה ועל הדיכוי, מחשש שכל מילה תהפוך בתוך דקות לחומר גלם לתעמולה, לעילה להקשחת יד, או לעוד לבנה בסיפור ש"ישראל מפעילה את הרחוב". זו לא היתה פקודת איסור פרסום ולא הוטל איפול הרמטי - ממילא נרשמו פה ושם אמירות נקודתיות - אבל הכיוון היה חד: זהירות, מינון, ושקילה של כל מילה.
ואז, אתמול בערב, במקום שתיקה מאולתרת הגיעה משמעת ממוסדת - דף מסרים מסודר לשרים. עד אתמול זה עבר בלחישות; עכשיו זה כבר מודפס. ואמש כבר התכנס הקבינט המצומצם; מחר יתכנס הקבינט המדיני-ביטחוני.
בירושלים לא בונים על נפילת המשטר ולא מתכננים לפי משאלות לב. ההנחה המקובלת היא שהמשטר יודע לדכא, יודע למשוך זמן, ובדרך כלל גם יודע לשרוד - גם כשהוא נראה סדוק. אבל כאן יושב הפרדוקס שמדיר שינה במערכת: משטר שנלחץ מבפנים לא בהכרח נחלש מבחוץ. ברגעים כאלה משטרים לא מחפשים פתרון - הם מחפשים אויב.
הדרך הקצרה ביותר להפוך משבר של לגיטימציה לסיפור של לאומיות היא לייצר "עימות חיצוני": תחושת מצור, אויב ברור, והסחת דעת. זה לא חייב להיות מהלך מתוכנן מראש; לפעמים זו תגובה עצבית, ניסיון לסמן "הנה אנחנו עדיין שולטים", או פשוט שגיאה שמטפסת בסולם מהר יותר מהיכולת של הצדדים לעצור אותה.
כאן דף המסרים מתפקד לא כעלון הסברה אלא כצילום רנטגן. זה מסמך שלא מחדש מידע - הוא מחדש משמעת. מצד אחד, הטון הערכי חד: המשטר בטהראן מוצג כמדכא, וישראל מציבה את עצמה בצד "העולם החופשי". מצד שני, מיד באה שורת ההרתעה: ניסיון לפגוע בריבונות או באזרחים "ייענה בעוצמה ובאופן נחרץ".
והדבר הכי מלמד במסמך הוא דווקא מה שאין בו. אין קריאה להפלת המשטר, אין ניסיון להציג את המחאה כאילו היא "פרויקט" ישראלי. זו לא רכות, זו משמעת אסטרטגית. בישראל מבינים שמרגע שהממשלה תצטייר כמי שמובילה את הרחוב האיראני, המשטר יקבל מתנה: נרטיב נקי שמאפשר לו לעבור מדיכוי ל"מגננה לאומית". לכן נבחרה נוסחה מדויקת: אמפתיה לעם, דה-לגיטימציה לשלטון, ומרחק בטוח מהובלה של האירוע.
ומעל כל זה מרחפת ארצות הברית. החזרה של ממשל טראמפ לקדמת הבמה, עם סגנון שמערב לחץ פומבי ונטייה להכרעות חדות, מחייבת את ישראל לשחק משחק כפול - להיות מתואמת עד הפרט האחרון, אבל לא להיראות כמי שמגרדת את הגפרור.
זה לא עניין של נימוס דיפלומטי. זו הבנה קרה של הדפוס: גם כשוושינגטון מתעמתת עם טהראן, איראן עלולה לכלול את ישראל במשוואת התגובה לא משום שישראל יזמה, אלא משום שהיא יעד סמלי ונוח, וגם משום שנוח למשטר למכור בבית את העימות כמלחמה מול "השלוחה האזורית" של אמריקה. לכן ההדגשה הפומבית של הברית עם ארה"ב היא לא רק מחווה, אלא ניסיון לקבע מנגנון עבודה: תיאום, כללי משחק, חלוקת אחריות, והבנות מראש על "היום שאחרי" - בלי הצהרות שידחפו את המערכת קדימה.
מכאן גם ההיגיון של שני דיוני הקבינט ברצף. אם יש שם ויכוח, הוא לא על "האם" - הוא על "איך" וכמה מהר: איך נערכים לתגובה איראנית מדורגת, איך מצמצמים מרחב פעולה של שלוחים שמחכים לרגע שבו טהראן תרצה להסיט אש החוצה, איך אוכפים הפסקות אש בלי להידרדר לסיבוב רחב, ואיך בונים מרחב תגובה שמגן על ההרתעה בלי להצית חזיתות. ובתוך כל זה מרחף התרחיש המסוכן מכולם - זה שאין לו מחבר: מיסקלקולציה. אירוע שמטפס מהר מדי, כי כל צד מפרש את הצד השני כמי שכבר החליט להסלים.
זו, בסופו של דבר, האבולוציה בעמדה הישראלית: אצלנו בוחרים פחות להכריז ויותר לנהל, פחות לזרוק משפטים גדולים ויותר להקפיד על משמעת, תיאום והנדסת סיכונים. ישראל מביטה במה שקורה באיראן לא כבשורה שבהכרח תפיל משטר, אלא כרעד אדמה שעלול לשנות התנהגות של משטר - ולשגר גלים עד אלינו.
ולכן היא עושה את הדבר הכי קשה במדיניות, והכי לא פוטוגני: מנסה לנצח בזמן, לשלוט בקצב, ולא לאפשר לאיראן - או למי שפועל מטעמה - לבחור לישראל את העיתוי והתנאים לעימות. כי כאן, מי שמרים את הקצב - בדרך כלל משלם עליו.
התרעות פיקוד העורף