למרות השמועות וחרף הפרשנויות, המסקנה הישראלית האמיתית שעלתה השבוע בדיונים הסגורים הייתה פשוטה: הנשיא האמריקאי לא החליט מה הוא עושה עם איראן, אם בכלל הוא עושה משהו - מעבר לשיחות עקיפות דרך מתווכים במפרץ. כדי להבין למה הוא לא מחליט – צריך להתחיל מהמובן מאליו שהדיון הציבורי מתעלם ממנו.
המצב של ינואר 2026 שונה מהותית מהמצב של יוני 2025. בתקיפה הישראלית על מתקני הגרעין והטילים באיראן – שאליה הצטרפה ארה"ב – המטרות והיעדים היו ברורים. ישראל תקפה את פרויקט הגרעין כדי לחסלו, או לפחות לפגוע בו משמעותית. זו משוואה צבאית שהמערכות מכירות: יש מפות, יש מטרות, יש בנק יעדים, יש "הצלחה" ויש "כישלון" – וגם אם המציאות מורכבת, המסגרת ברורה.
במקרה של "ניסיון הפיכה" – או אם נדבר ביושר, הניסיון של הרחוב האיראני למוטט משטר דיקטטורי - לא לגמרי ברור מה ואיך ובאיזו עוצמה יש לתקוף כדי להפיל את חמינאי ואת מנגנון הכוח שסביבו. המשטר באיראן הוא אינו אוסף מוגבל של מתקנים, מפעלים וצנטריפוגות. זה מערך עצום: עשרות אלפי קצינים - של המשטרה ושל הצבא, של משמרות המהפכה ושל הבסיג׳. אין־ספור תחנות משטרה, בסיסים, מפקדות, מבנים אזרחיים־שלטוניים הקשורים לממסד, תשתיות שמאפשרות דיכוי, רשתות מודיעין פנימי, תעמולה, כלכלה שחורה. על מה בדיוק אתה מפעיל כוח, ובאיזו עוצמה, ובמשך איזו תקופה – כדי לגרום לדבר הזה לקרוס?
הציבור מתרכז בשאלה אם טראמפ יתקוף או לא. אבל גם אם יתקוף – מה בדיוק עליו לתקוף? כשאומרים "לתקוף כדי לעצור גרעין", זה די ברור. "לעזור להפלת המשטר" זו אמירה עמומה בהרבה, והשאלה המתבקשת היא: איך? יש גישה אחת – פשטנית, אך מפתה - שאומרת: תוקפים סמלים, מפקדות, "מרכזי שלטון" - והכל יתפרק. זו גישה שמתאימה למי שרואה את טהרן דרך רחפן, לא דרך הבסיסים של הבסיג׳ בפריפריה.
הגישה השנייה – זו שמפחידה את אנשי המערכת האמריקאית – אומרת: אם באמת רוצים להפיל את המשטר, אין דבר כזה "גיחה אחת". צריך מערכה מתמשכת, אם לא של חודשים – בטוח של שבועות, ולא ימים בודדים. כזו שמייצרת אפקט מצטבר על מנגנוני הדיכוי: לא בהכרח לחסל כל שוטר ושוטר, אבל להביא אותם למצב שבו כל אחד מהם יבין שמהיום אין לו עורף, אין לו שגרה, אין לו ביטחון בסיסי. שהבסיס שלו יכול להיות מותקף בכל רגע. שהמדים שלו אינם שריון, אלא מטרה.
המחנה השני טוען ההפך: איום שלא מתורגם לפעולה הוא איום שמאבד מערכו. לשיטתם, ברגע שטראמפ סימן "קו אדום", הוא קשר את אמינותו לתגובה. אם לא תגיע – ההרתעה תישחק לא רק מול איראן, אלא גם מול שחקנים נוספים. לפי הגישה הזו, אם כבר פועלים – צריך לפעול באופן שמערער באמת את מנגנוני הדיכוי ויוצר דינמיקה שמאפשרת לרחוב להתגבר על הפחד.
המחנה השלישי מזהיר מפני מה שנראה כפתרון קסם. פעולה אמריקאית, הם טוענים, עלולה לאחד סביב המשטר חלקים מהחברה שכרגע מתנגדים לו, ובמקום לערער – לייצר לגיטימציה מחודשת. בנוסף, הם מזכירים את הסיכון להסלמה אזורית רחבה, ואת העובדה שקל מאוד להיכנס והרבה יותר קשה לצאת. וטראמפ? טראמפ אוהב להפתיע, אבל שונא לשקוע. הוא נמשך לאינסטינקט של כוח, אבל נרתע מהתחייבות ארוכת טווח. לכן הוא ממשיך לנוע בין איום לבחינה, בין "נראה מה קורה" לבין "אל תנסו אותי".
מי שמשפיעות על הדיון יותר מכפי שנדמה אלו מדינות המפרץ. הן לא עושות זאת בכותרות ולא בהצהרות פומביות, אלא במסרים שקטים, מדודים, שמגיעים בדיוק למי שצריך לשמוע. החשש שלהן אינו רק מנקמה איראנית, אלא גם מקריסה אזורית: פגיעה במתקני נפט, בנתיבי שיט, ביציבות פנימית, בכלכלה. הן מאותתות לוושינגטון: אל תהפכו את השטח שלנו לחזית. אל תכפו עלינו בחירה פומבית. אל תדליקו אש שתשרוף גם אותנו. טראמפ אולי מזלזל במוסדות בינלאומיים ובבעלות ברית רחוקות, אבל מול מדינות המפרץ הוא פרגמטי. הן נכס אסטרטגי, כלכלי וביטחוני. כשהן מבקשות זהירות – זה נכנס לשקלול.
לישראל יש אינטרס ברור בקריסת המשטר האיראני. אבל יש גם אינטרס ברור לא פחות: לא להיגרר למלחמה אזורית שנפתחת בהחלטה אמריקאית, ושאין לנו שליטה על קצב הסלמתה. לכן הקו הישראלי, לפחות בשיחות סגורות, זהיר יותר מכפי שהציבור אולי היה רוצה. לא דוחפים, לא מצהירים, לא בונים על מהלך אמריקאי שייתכן שלא יגיע – ומבינים שתקיפה אמריקאית אינה תעודת אחריות להפלת המשטר. היא יכולה להיות טריגר ויכולה להיות גם חבל הצלה.
ואחרי כל הנאמר, השאלה המתבקשת היא אם התקיפה עדיין אפשרית, והתשובה - כנראה כן. מי שחושב שהסיפור נגמר, לא מבין את האיש. טראמפ יכול לעבור מאמירה מרוסנת להוראת תקיפה תוך שעות. אבל אם התקיפה תבוא, היא תגיע כנראה באחת משתי סיטואציות: תגובה לאירוע חריג וברור, או זיהוי חלון הזדמנות שבו הפגיעה בכוחות הדיכוי באמת עשויה לשנות את מאזן הכוחות.
בשני המקרים, מדובר בהחלטה ללכת למערכה, לא לסיבוב. וזה לב העניין: השאלה היא לא אם טראמפ מתלבט. זה ברור - הוא מתלבט. השאלה היא אם בסביבתו כבר הכריעו מהי המטרה. להרתיע? להעניש? לכפות מו"מ? או להפיל את המשטר? כל עוד המטרה לא הוגדרה באופן חד, טראמפ ימשיך לפעול במרחב שהוא מכיר היטב: איום גדול, עמימות גדולה ורווח פוליטי מיידי. אבל ההיסטוריה לא אוהבת עמימות. היא דורשת הכרעה. ואם ההכרעה לא תגיע בזמן, ייתכן שהרחוב האיראני – זה שטראמפ מדבר אליו מעל לראשו של חמנאי – כבר לא יהיה שם כדי לשמוע אותה.
התרעות פיקוד העורף