בכיר שב"כ לשעבר: "מי שהצית את האש אינו יכול להציג את עצמו ככבאי"

"מועצת השלום שמקדם דונלד טראמפ (אליה הוא מצרף כמעט בכל יום מנהיג נוסף) אינה נובעת משאיפה אוניברסלית להרמוניה אזורית. היא בראש ובראשונה ביטוי לתפיסת עולם אמריקאית עסקית: שלום כעסקה, יציבות כתנאי לצמיחה, וסדר אזורי שמאפשר השקעות, נתיבי סחר פתוחים ורווח גיאו־כלכלי, וכמובן החלשת הציר אירן סין ורוסיה ככל האפשר.

עבור טראמפ, זהו שילוב של תועלת מדינית, אינטרסים כלכליים, יוקרה בינלאומית, וגם חיזוק יחסים אישיים ופוליטיים. אציין אולי את הקשר המיוחד (למגינת ליבה של ישראל) עם טורקיה ועם רג'פ טאיפ ארדואן, לו טראמפ מכיר תודה על השפעתו הדומיננטית על חמאס על מנת שיחזיר את כל החטופים הישראלים.

אין בכך פסול עקרוני. מדינות פועלות מתוך אינטרסים, לא מתוך מוסר טהור. אך כאן בדיוק טמונה הסכנה: כאשר החזון נבנה על מודל אמריקאי/מערבי רציונלי, בעוד שהמציאות המזרח־תיכונית נשלטת בידי אידיאולוגיה אלימה, דתית וחסרת פשרות. למה הדבר דומה? לבניין בנין גבוה מבלי שיצקת את היסודות

ישראל אינה ניצבת מול סכסוך גבולות קלאסי, אלא מול ארגון ג'יהאדיסטי רצחני חמאס שאינו מבקש מדינה לצד ישראל, אלא מדינה במקום ישראל. זהו ארגון שמקדש מוות, שמחנך להשמדה, ושואב את כוחו מהמשך המלחמה, לא מסיומה. (כן, למרות שנתיים מלחמה האידיאולוגיה שלו לא השתנתה). בעיניו, כל "תהליך שלום" הוא הפוגה טקטית בלבד, זמן התארגנות לסיבוב הבא, למלחמה הבאה

מכאן שהפער בין החזון האמריקאי למציאות הישראלית אינו פער טכני עליו ניתן לגשר בקלות, אלא פער קיומי. זה לא משנה כמה מנהיגים יהיו במועצת השלום ומי הם בסוף, להערכתי, המציאות תטפח על פניהם מהר מאוד.

אפשר וצריך לתמוך ברעיון הכללי של ההסכם, גם אנחנו הציבור הישראלי רוצה שקט וחולם על שלום, אך לצערי המרחק לכך רב, וחובה עלינו להתעקש על עקרונות שאינם נתונים לערעור.

בראשם: החזרת רן גואילי לא כמחווה, לא כחלק מ"שלב ב' ג' או ד'", אלא כתנאי מקדים. לא נחזור על מקרה גולדין ושאול. לאחר  המחדל העצום והפקרה החיילים והאזרחים, אי־חזרת חטוף היא כשל מוסרי ערכי, ויש חובה לעמוד על כך.

שנית, פירוק חמאס מנשקו. לא ריסון, לא ערבויות בינלאומיות, לא כוח רב־לאומי שישמש כעלה תאנה. פירוק מוחלט של היכולת הצבאית, המנהרות, הרקטות ומנגנוני הטרור. כל פתרון שמשאיר בידי חמאס נשק הוא למעשה אי השגת מטרת המלחמה. ואם תשאלו אותי  יש כוח אחד בעולם שיכול לפרק את חמאס מנשקו והוא נקרא צה"ל.

שלישית, אפס נוכחות טורקית וקטרית בעזה ובמנגנוני השליטה העתידיים. אלו אינן מתווכות תמימות, אלא פטרוניות אידיאולוגיות של חמאס, שמימנו, חימשו וסיפקו לגיטימציה לחמאס במשך שנים.

מי שהצית את האש אינו יכול להציג את עצמו ככבאי.

דווקא משום שישראל חפצה בשקט ושלווה לאזרחיה, היא אינה יכולה להרשות לעצמה אשליות. ההיסטוריה של האזור מלמדת שיציבות מושגת לא באמצעות כוונות טובות, הצהרות בינלאומיות ועצרות מפוארות, אלא באמצעות קווים אדומים, נחישות מדינית וצבאית, כוח והרתעה.

אני לא אומר שיש לדחות את החזון האמריקאי ואת תוכנית 20 הנקודות. היא זו שהביאה להחזרת כל החטופים למעט רן הגיבור, הישג שרבים לא האמינו שיתממש. היא בהחלט ראויה לדיון, אך רק אם היא מתכתבת עם המציאות, ולא דורש מהמציאות להתאים את עצמה אליה.

אחרי השבעה באוקטובר ומה שעשתה מערכת הביטחון בשנתיים האחרונות, אנחנו צריכים להמשיך להיות ה"בריון השכונתי" שכולם חוששים ממנו, להכות בכל מקום ובכל זמן. אין להתקפל ואין להסס . יש לשמור על האינטרסים הישראליים גם במחיר חילוקי דעות עם ידידתנו הגדולה ארצות הברית, ואפילו משבר.

לסיכום: הסכמים מחזיקים מעמד רק כאשר הם נשענים על כוח, הרתעה וקווים אדומים ברורים. החזון האמריקאי חשוב, אך אין מקום לנאיביות (דבר שאני לצערי רואה בממשל האמריקאי, כמו למשל כדוגמא מה קורה עם הכורדים בסוריה והטבח שעושה בהם ג'ולני ללא כל מעורבות או סיוע אמרקאי). הוא חייב לעבור תרגום קשוח למציאות שבה צד אחד עדיין רואה במלחמה ערך דתי ולאומי להשגת המטרה שלו חליפות איסלאמית עולמית.