את הסרטון הזה עוד נראה בזמן ובמקום המתאימים, כאשר מערכת הבחירות תיכנס להילוך גבוה. נתניהו, כמו כל פוליטיקאי מנוסה, אינו רוצה בחירות כעת, אך במקביל נערך אליהן במלוא הרצינות.
כשנשאל על כך, הצהיר: "אני חושב שהדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה בחירות. יהיו לנו בחירות מאוחר יותר השנה, אבל אני חושב שזו טעות לקיים אותן עכשיו". זו לא התחמקות ולא מסך עשן. נתניהו אכן מתכוון למצות עד תום את הקדנציה הנוכחית שלו כראש ממשלה. מי שמנסה לטעון אחרת ולבנות תיאוריות מורכבות על אינטרס נסתר בהקדמת הבחירות, מתעלם מהשיקול הבסיסי ביותר שמנחה אותו - ניסיון פוליטי.
נתניהו יודע שמצפות לו בחירות קשות, ללא ניצחון מובטח וללא אופק ברור. אין לו רוב טבעי, אין לו קואליציה מוכנה, והמערכת הפוליטית הישראלית נמצאת בשלב שבו דינמיקה קצרה עשויה לייצר מועמד אלטרנטיבי אחד שעלול לסחוף את המרכז. במציאות כזו אין סיבה למהר. יתרה מזאת, נתניהו יודע שבמזרח התיכון גם חצי שנה היא נצח. לעיתים אין צורך בתוכנית סדורה כדי להרוויח זמן - די בכך שהמציאות עצמה תייצר אירועים. באזורנו בתוך חצי שנה יכול לקרות כמעט הכל.
הוויכוח כאן אינו רק על עצם הדרישה לפירוז, אלא גם על ההגדרה - מהו פירוז? האם פירוז הוא פירוק חמאס מנשק כבד בלבד? האם הוא כולל נשק קל? האם הוא כולל מנהרות - ובאיזה קצב? גורמים ישראליים מזהירים שמספיק שהמילה "בשלבים" נכנסת למסמך כדי להפוך כל ויכוח עתידי בין ישראל לאמריקאים לוויכוח עקר - "זה השלב הראשון, עכשיו ממשיכים לשלב הבא". בפועל, כבר ראינו מודלים דומים בזירה הלבנונית - שם תמיד אפשר לטעון שזה "תהליך" שמקדם, ותמיד אפשר להפנות אצבע לממשלה בביירות במקום לארגון עצמו. בישראל חוששים שזה בדיוק מה שיקרה בעזה - יאמרו שזה תלוי במנגנון טכנוקרטי, במתווכים, במדינות ערב, "לא קשור אלינו".
קווים צהובים ושחורים
בחלק מהערכת המצב הישראלית מופיע גם רכיב נוסף - ממשלת טכנוקרטים פלסטינית ותהליך של "העברת סמכויות". לפי אותו ניתוח, אנשי המנגנון הבינלאומי או האזורי ינועו בעזה משום שחמאס "מקבל" אותם - לא משום שהוא נחלש, אלא משום שזה נוח לו. כל עוד לא נדרש מהם להתעמת איתו או לפרק אותו, הם יכולים לפעול תחת מטרייה שיחסית מבטיחה ביטחון - וחמאס מרוויח את הלגיטימציה, את הכסף ואת השיקום, בלי להניח את הנשק.
בהקשר הזה גם השיקום הופך לבעיה. הדרישה הישראלית הרשמית לפירוז מלא, כולל תשתיות תת-קרקע, היא יעד שאינו בר-מימוש בטווח קצר או בינוני. גורמים מדיניים מעריכים שהמשמעות המעשית של הצבת רף כזה היא אחת משתי אפשרויות - או שהשיקום לא יקרה באמת, או שהוא יקרה בכל זאת, אבל תחת הגדרה אמריקאית מרוככת של פירוז. בשני המקרים, ישראל צפויה בסבירות בלתי מבוטלת למצוא את עצמה לאורך זמן "על הקו הצהוב" - מצב ביניים ללא סוף מוגדר. נתניהו מודע לכך שככל שיתקרב מועד הבחירות, הפער בין ההצהרות לבין המצב בפועל יחזור ויעמוד מולו.
מה שאוהב טראמפ
אותם הגורמים מזהירים גם מפני קריאה פשטנית של "אולטימטום". לפי הניתוח שלהם, אין בהכרח איום אמריקאי חד בסגנון "אם אין הסכם - תוקפים". טראמפ, כך נטען, מחבר את האיום בעיקר לשאלת הדיכוי וההרג: "אם ימשיכו להרוג - נכה". מכאן גם אפשר להבין מדוע מופיעות לעיתים "חשיפות" בתקשורת האמריקאית סביב הוצאות להורג או דיכוי - כחלק מהכנת קרקע ציבורית, לא כראיה מכרעת לכך שההחלטה התקבלה.
גורמים אלה מזכירים שתי נקודות מרכזיות. הראשונה - ארצות הברית היא מערכת כבדה. גם כאשר הנשיא מעוניין לפעול, התהליכים של קבלת ההחלטות, ההיערכות והביצוע הינם איטיים ומורכבים. גם אם לפני שבועיים נשקלה פעולה, והדבר לא התקדם, אין הכרח שמישהו "בלם" את טראמפ - ייתכן שפשוט לא היו מוכנים. השנייה - סביב טראמפ שורר כאוס מובנה עד לרגע ההכרעה. ערוצים מקבילים, מסרים סותרים ואנשים שונים הדוחפים לכיוונים שונים. בכירים בישראל מזכירים כדוגמה את האופן שבו טראמפ ניהל גם זירות אחרות - תוכניות שנבנו מול צד אחד ואז נתקעו מול צד שני, קווים שהשתנו במהירות, שיחות שמתקדמות ואז נסוגות. במערכת כזו קביעה נחרצת שהכל סגור עלולה להטעות גם את מקבלי ההחלטות בישראל.
מצד אחד, זה מגדיל את אי-הוודאות. מצד שני, חלק מהגורמים מציגים פרדוקס - דווקא קשיחות אידיאולוגית עיקשת של חמנאי נתפסת כ"מזל" לישראל, משום שהיא מצמצמת את הסיכוי שאיראן תנהל מול טראמפ מו"מ מתוחכם המאפשר להרוויח זמן תוך כדי חיוך. לפי ניתוח זה, לאיראן יש עניין למשוך, לייצר מו"מ צמיגי ולגרור את האמריקאים - וטראמפ כבר התנסה בעבר בתחושה שמורחים אותו. לכן הסיכוי להסכם מוצלח הוא אומנם נמוך, אלא שהדחייה עדיין אפשרית.
בהקשר זה ברורות גם מגבלות ההשפעה של נתניהו. הוא יכול לשכנע, להציג עמדות, ללחוץ - אך ההכרעה האמריקאית אינה בידיו. סביב טראמפ יש גורמים הפועלים מתוך ראייה פרגמטית-עסקית, שלאו דווקא תמיד חופפת לאינטרס הישראלי. יש מי שמנסים לצייר את טראמפ כמי שיישאר "איתנו" קבוע, אבל בכירים בישראל מזהירים מפני הביטחון הזה - אצל טראמפ אין דבר סטטי. זו גם הסיבה שבירושלים נשמעת לאחרונה הערה צינית, אך מפוכחת - לפני שנה ראו בטראמפ משיח, וכעת מבינים שגם משיח אפשר לקנות, תלוי במחיר.
סרטון אחד לא יספיק
הרביעי הוא חוק הגיוס. בניגוד לאיראן ולעזה, כאן מדובר בסוגיה שנתניהו יכול למדוד במספרים. העברת החוק בהקדם האפשרי משרתת אותו פעמיים - גם מסירה מוקש קואליציוני עתידי, וגם מאפשרת למערכת הבחירות להגיע חודשים לאחר מכן כאשר הנושא כבר פחות בוער ופחות פוגע בליכוד. גורמים מדיניים מוסיפים שכיום יש לנתניהו פוטנציאל לרוב ימני-חרדי משמעותי, אך אחרי הבחירות הרכב כזה אינו מובטח. לכן אם חוק הגיוס לא ייסגר עכשיו, הוא עלול להפוך לשאלה שמקשה גם על הקמת קואליציה עתידית, לא רק על קמפיין.
בכל הנושאים הללו יש בעיה אחת משותפת - אי אפשר לבנות על הישג דרמטי שתלוי בטראמפ. מי שמבטיח הכרעה בעזה או את הפלת המשטר בטהרן, מתעלם מהגורם הבלתי צפוי ביותר בזירה - הנשיא האמריקאי עצמו. וכאן גם נקודת המפגש בין המדיני לפוליטי - נתניהו אולי רוצה לחבר את הזמן שנותר עד הבחירות להישג אחד גדול, אבל בפועל הוא נאלץ להחזיק כמה קווים במקביל בתקווה שאחד מהם יבשיל.
כך גם בסוגיה הסעודית. לפני שנה נדמה היה שהנורמליזציה עם ריאד היא הישג כמעט ודאי. כיום ברור שמדובר בחישוב מחודש. סעודיה רואה בהסכם אמצעי, לא מטרה. משהשיגה חלק מיעדיה האסטרטגיים בדרכים אחרות, פחת התמריץ להתקדם במהירות, במיוחד נוכח חזרת הדרישה לאופק פלסטיני ונוכח תפיסתה את הזירה הישראלית כגורם מערער יציבות. הדלת לא נסגרה, אך התנאים הוקשחו, והזמן משחק לטובת ההמתנה. בירושלים כבר מבינים שאם נתניהו בונה על "שלום היסטורי" כפתיחת קמפיין - הוא עלול לגלות שהכותרת הגדולה נשארה אצל הפרשנים מהשנה שעברה.
וכך, כאשר סעודיה מתרחקת, עזה תקועה בין פירוז לשיקום, ואיראן תלויה בהחלטה אמריקאית שעדיין לא התקבלה - נתניהו נשאר עם הכלי המוכר ביותר שלו: ניהול זמן. הוא ימשיך לומר שאין צורך בבחירות עכשיו, ובמקביל ייערך אליהן כאילו הן מעבר לפינה. הוא ינסה להרוויח עוד זמן מול איראן, בתקווה שהתרחיש האופטימלי יתממש, לשמר עמימות בעזה תוך היערכות לאפשרות של "פירוז על הנייר", למצות הישגים תודעתיים סביב סגירת מעגלים לאומיים, ולתמרן בין חוק הגיוס למצבו המשפטי.
השאלה איננה אם נתניהו רוצה בחירות במועדן - הוא רוצה. השאלה היא מה יוכל להניח על השולחן כאשר הן יגיעו. כי סרטון אחד חזק, מרגש ככל שיהיה, לא יכסה על פערים עמוקים בין הבטחות למציאות. ובמערכת שבה גם משיח הוא שחקן במשא ומתן, נתניהו מגלה מחדש אמת פוליטית ישנה - לפעמים אתה מנהל את האירועים, ולפעמים האירועים מנהלים אותך.
התרעות פיקוד העורף