בפועל, ההבטחות היו צנועות יותר מהתקוות. ההנחות בארנונה לא התקבלו. המענק לתושבים הוגדר כחד פעמי, כסף שייכנס וייעלם מבלי לשנות מציאות. המענק החד-פעמי, 2,500 שקל לתושב, נתפס כאן פחות כעזרה ויותר כעלבון. "מה אנחנו, פושטי יד?", אומרים תושבים. כסף שנכנס פעם אחת לא נתפס כמדיניות, אלא כתחליף זול לשינוי עמוק שנדחה שוב.
מי שכן הגיע, יחד עם תושבי הבתים הסמוכים שיצאו החוצה, השאיר מעט מקום לספק. האהבה לראש הממשלה מוחלטת, וחביבי הקהל הם אנשי ערוץ 14. הם מתקבלים בקריאות עידוד ולחיצות יד. "רק 14", חוזר המשפט שוב ושוב. "אתם בכלי התקשורת האחרים לא אומרים את כל האמת".
שאר כלי התקשורת נמצאים גם הם בשטח, מצלמות פתוחות, מיקרופונים באוויר, אבל החיבה שמורה לערוץ המרכזי בעיר, כך אומרים תושבים. הביקורת כלפי התקשורת נאמרת ישירות: לא מבקרים את השמאל, לא נוגעים במערכת המשפט, מתעלמים מחוסר השוויון בחלוקת הקרקעות בין הקיבוצים לקריית שמונה. זו לא אמירה כללית על תקשורת, אלא רשימת טענות קונקרטיות, שחוזרת מפה לפה.
ודווקא מתוך העמדות הברורות האלה, אין כאן ויתור על דרישות. להפך. התמיכה הפוליטית והקווים האדומים אינם מחליפים ציפייה למדינה מתפקדת שזוכרת אותם, אלא מחדדים אותה והם לא מתכוונים לוותר.
קריית שמונה לא ביקשה היום הרבה. היא ביקשה שיראו אותה באמת. לא דרך מענק חד פעמי ולא דרך סיסמאות. שיכירו בפערים, בתחושת ההזנחה המצטברת, בחיים שמתקיימים כאן גם כשאף אחד לא מגיע. ישיבת הממשלה סיפקה החלטות, הצהרות, ואולי גם שביב תקווה בדמות מסלול המראה קצר.
אבל בין ההבטחות לבין החיים עצמם נשאר מרחק. והמרחק הזה, כמו תמיד, הוא הסיפור האמיתי של עיר שנמצאת בקצה, ומבקשת שסוף סוף יראו אותה.
התרעות פיקוד העורף