ויטקוף מגיע כדי להעביר לנתניהו מסר אמריקאי מעודכן, לפרוש בפניו את תמונת המצב כפי שנראית מוושינגטון, ובעיקר לשמוע כיצד ישראל מפרשת את אותה מציאות. העיתוי ברור: במקביל לאיתותים על אפשרות לפתיחת מגעים עם טהראן, ארצות הברית הציבה באזור איום צבאי שאינו משתמע לשתי פנים, מגובה בפריסה משמעותית של כוחות ואמצעי לחימה. המהלך אינו נרקם מאחורי דלתיים סגורות בלבד, אלא מתרחש כשברקע נוכחות צבאית אמריקאית מאסיבית.
על הרקע הזה, ביקורו של סטיב ויטקוף בישראל מקבל משמעות רחבה בהרבה מפגישה טכנית. מבחינת הממשל האמריקאי, מדובר בצורך ליישר קו עם השותפה הקרובה ביותר בזירה, לברר מהן דרישות הסף שלה, היכן עוברים הקווים שאינם ניתנים לטשטוש, ועד כמה היא מסוגלת להשלים עם הסדר חלקי - אם וכאשר יגובש. מבחינת נתניהו, זהו ניסיון להשפיע על התהליך לפני שיתקבע, לוודא שהמהלך הדיפלומטי אינו מדרדר להסכם רך מדי, כזה שמעניק לאיראן זמן, לגיטימציה והקלה מעשית - מבלי לדרוש ממנה מחיר אסטרטגי ממשי.
לכן, אם ייפתח ערוץ שיחות, המבחן האמיתי לא יהיה עצם קיומו אלא גבולותיו - לוחות הזמנים, מנגנוני הפיקוח, ההגדרות המדויקות של מה נחשב הצלחה, ובעיקר היכולת לאכוף הפרות בזמן אמת. הדינמיקה הנוכחית מעבירה מסר ברור. אין ודאות ואין הכרעה בינארית בין תקיפה למשא ומתן. שתי האופציות פועלות במקביל ומשפיעות זו על זו. מי שמניח שטראמפ כבר בחר נתיב אחד מחמיץ את אופי המהלך. הוא קונה זמן, אך גם מעוניין לשלוט בקצב.
זהו רגע שבו ההכרעות עדיין נזילות. ייתכן שהשיחות יתפוגגו, ייתכן שהלחץ יחריף, וייתכן שיונח על השולחן הסדר שאיש מהצדדים אינו אוהב אך כולם מוכנים לחיות איתו זמנית. עבור ישראל, האתגר אינו לבחור בין דיפלומטיה לכוח (בזה אין לנו שליטה), אלא להבטיח שגם אם השעון בוושינגטון מתקדם במהירות - המחיר האסטרטגי לא ייגבה בדיעבד.
התרעות פיקוד העורף