מאחורי המיתוג החדש הסתתר סמל המזוהה עם הרשות הפלסטינית בניגוד מוחלט להבטחות החוזרות ונשנות של ראש הממשלה בשנתיים האחרונות שלפיהן לרשות הפלסטינית לא תהיה דריסת רגל בעזה ביום שאחרי המלחמה. לא אזרחית, לא מנהלית ולא סמלית. כעת מתברר כי לכל הפחות בזירה הבינלאומית, ההנחה שונה לחלוטין.
הגוף שינהל את עזה אינו יוזמה ישראלית. מדובר במנגנון שנבנה ביוזמה אמריקאית, בתיאום עם גורמים אזוריים ובינלאומיים, מתוך תפיסה פרגמטית שמבקשת לייצב את הרצועה במהירות האפשרית. בעולם הזה, הרשות הפלסטינית - על כל חולשותיה ובעיותיה - נתפסת כגורם היחיד שמחזיק תשתית אזרחית קיימת, ניסיון ניהולי וכוח אדם שניתן להפעיל מיידית. זאת הכרעה המוצגת כא-פונקציונלית גרידא, אך קשה שלא לזהות את הפן האידאולוגי המציץ מאחורי חלון הראווה הפרגמטי-טכנוקרטי. ובזירה הזו, אידיאולוגיה ישראלית מתקשה להתחרות.
מכאן נובע גם עומק המבוכה. שנתיים של לחימה, אלפי נופלים ופצועים, ודחייה שיטתית של סיום מוקדם של המערכה - בין היתר בשם ההבטחה שעזה שלאחר המלחמה תהיה נקייה מחמאס ומרשות פלסטינית כאחד. כעת, ככל שמתבררים פרטי ההסדרים העתידיים, מתברר שחלק גדול מההבטחות הללו מתפורר. לא בגלל שינוי כוונה ישראלי מוצהר, אלא משום שהמציאות המדינית הוכתבה מלכתחילה מגורמים חזקים יותר.
בינתיים, בציונות הדתית בוחרים לפרש את הודעת לשכת ראש הממשלה גם כמסר פנימי מרגיע וגם כאיתות שנשלח לוושינגטון. אך מאחורי הדלתות הסגורות ברור לכולם שהמבחן האמיתי עוד לפנינו. לא בלוגו, אלא במינויים ובעיקר - בהחלטות. עזה שאחרי המלחמה אינה תיאוריה – היא מתהווה עכשיו. והשאלה שנותרה פתוחה היא לא אם הרשות הפלסטינית תהיה שם, אלא עד כמה, ומי בישראל יהיה מוכן לשלם את המחיר הפוליטי של ההשלמה עם המציאות הזו.
התרעות פיקוד העורף