המספרים הללו מסבירים היטב את הדחיפות שמניעה את בנט. גם כשהוא חזק, גם כשהוא בראש המחנה, הדרך ל-61 אינה סלולה. כדי להפוך יתרון פוליטי לממשלה בפועל נדרשת הכרעה בסוגיות רגישות - ובראשן היחס למפלגות הערביות. כל אפשרות טומנת בחובה מחיר פוליטי - הימנעות מוחלטת עלולה לחסום רוב, ושיתוף פעולה גלוי עלול להרחיק מצביעי ימין מתון שעדיין מהססים אם לשוב ולתת בו אמון.
במקביל, בנט נדרש להתמודד עם תחרות פנימית צפופה במחנה שלו. איזנקוט, לפיד, ליברמן, גנץ ואפילו הדמוקרטים במידה מסוימת - פונים לאותו ציבור רחב של מצביעי מרכז, אנשי ביטחון, משרתי מילואים ואזרחים שמבקשים יציבות אחרי שנים של טלטלה. רעיונות של איחודים חוזרים ועולים, אך גם כאן התמונה מורכבת - חיבורים גדולים מייצרים כותרות, אך לא בהכרח פותרים את בעיית הרוב. לפי אותו סקר, ריצה נפרדת של בנט, איזנקוט ולפיד מביאה יחד 43 מנדטים, בעוד איחוד משולש אמנם יוצר מפלגה גדולה במיוחד - אך אינו מבטיח הכרעה.
אל תוך המורכבות הזו נכנסת גם השפה שבנט בוחר. בהודעתו אמר - "אני גאה ומתכבד לצרף לצוות שלי שני יועצים מצליחים ובעלי ניסיון רב כמו טוני וג’ורג’. ניסיונם הרב בישראל וברחבי העולם יהיה בעל ערך עצום עבורי ועבור הצוות שלנו". הוא הוסיף כי הוא בטוח שיסייעו "להוביל אותנו לניצחון, ובכך גם לעזור לרפא ולאחד את מדינתנו". זו אינה אמירה טכנית - אלא ניסיון למסגר את הקמפיין העתידי ככזה שמבקש לשדר הנהגה ממלכתית, מרגיעה, אחרי שנים של עימותים חריפים.
אלא שבשטח, בנט ניצב בפני דילמה אסטרטגית חדה - האם לבנות קמפיין שמדגיש פיוס ואיחוי, או כזה שמחדד קווים ברורים בין קבוצות בחברה, סביב סוגיות של שירות, אחריות ונשיאה בנטל. צירופם של יועצים המזוהים עם קמפיינים אגרסיביים ומדויקים מעיד שבנט מבין היטב את גודל האתגר - ומוכן לנהל מאבק קשה, מחושב ולא מתנצל.
התרעות פיקוד העורף