מי שמחפש דרמה יקבל אותה לא בנוסח הצו, אלא בשני הפרטים שמקיפים אותו: הרכב מורחב של תשעה שופטים שנקבע להמשך הדיון, ומועד יעד קבוע - עד 10 במרץ - להגשת התשובות. אלה אינם פרטים טכניים בלבד; הם מסמנים שבית המשפט מבקש תשובה מלאה, ושאין לו כוונה לתת לסיפור להימרח ללא סוף.
כדי להבין מדוע האירוע הזה מכניס את המערכת הפוליטית לדריכות, צריך להבין מה עושה צו על תנאי: הוא הופך את השאלה. עד עכשיו ניתן היה להסתתר מאחורי קו כללי של "הכול נבחן", "הכול מורכב", "הכול במסגרת סמכויות". כעת הסיפור משתנה: נדרש מסמך שמחזיק מים. לא רק פוליטית, אלא גם משפטית.
ולא פחות חשוב: התשובה אינה נכתבת בחלל ריק. לפי העמדה המשפטית שהובאה לבית המשפט, היועצת המשפטית לממשלה כבר הצביעה על קושי מהותי בהגנה על המשך כהונתו של בן גביר, ועל חשש לפגיעה בקווים שמפרידים בין הדרג הפוליטי לבין הפעלת כוח האכיפה, במיוחד בהקשרים רגישים של אכיפת חוק וחקירות. זה לב העניין, ומכאן נולדת כל השאלה הגדולה: האם מדובר בבעיה ממוקדת של שר אחד, או בתיק שמנסה להגדיר מחדש את גבולות הגזרה בין פוליטיקה למשטרה.
איתמר בן גביר אינו ממתין לשלב הטיעונים כדי לקבוע מסגרת. מבחינתו, זה אינו תיק על התנהלות, אלא תיק עקרוני על סמכות; לא דיון על גבולות אחריות, אלא עימות סביב שאלת השאלות - "מי קובע במדינה דמוקרטית". זה מסר שמתאים לרגע פוליטי שבו הכרעות משפטיות נתפסות מיד כחלק ממאבק רחב יותר על כוח, לגיטימציה וגבולות.
במובן הזה, בן גביר עושה את מה שהוא יודע לעשות: להמיר לחץ משפטי באנרגיה ציבורית. אך הסיפור הפוליטי האמיתי, אם כבר אמרנו "פוליטיקה" - נמצא דווקא במקום הפחות רועש: בין נתניהו לבין הדד-ליין של מרץ.
נתניהו נכנס כאן לאזור שבו כל בחירה מייצרת משבר, רק מסוג אחר. אם יפעל להדחת שותפו הבכיר, או ייראה כמי שנענה ללחץ המשפטי, הוא מסתכן בהתלקחות בתוך הגוש שלו. הבייס כנראה לא יבין אותו, והאי הבנה הזאת עלולה לעלות לנתניהו ביוקר בבחירות. לא צריך להמציא תרחישים כדי להבין זאת: עצם הרעיון שבית המשפט מסוגל לדחוף ראש ממשלה לפטר שר נתפס בעיני חלק מהקואליציה כהיפוך סדרי עולם, וחלק משחקני המפתח בקואליציה כבר סימנו בעבר שיתקשו להשלים עם מצב שבו בג"ץ "מכתיב" לראש הממשלה את הרכב ממשלתו.
נתניהו, מטבעו, מחפש בדרך כלל פתרונות שמאפשרים לו לצאת מהחדר בלי להודות שנכנע ובלי להודות שהתעמת. לוין עשוי להעדיף חדר שבו גבולות נשרטטים בכוח. שני האינטרסים הללו אינם תמיד נפגשים.
בן גביר עצמו נמצא במתח נוסף, פחות מדובר אך לא פחות משמעותי. מבחינתו, לא מדובר רק בכותרת על "הדחה". הטענות שנדונות נוגעות למקום שבו כוח פוליטי פוגש כוח אופרטיבי: היחסים בין שר למערכת המשטרה, והגבולות של השפעה על סדרי עדיפויות ופעולה בתחומים הרגישים ביותר. לכן, גם אם נתניהו ינסה למסמס את הדרישה לפיטורים באמצעות פתרון ביניים שיציג לבית המשפט "מנגנון מרסן", או שינוי שמטרתו להפחית את החשש להתערבות פסולה, בן גביר עשוי להתנגד לא פחות. לעיתים, הפשרה שמצטלמת מתונה היא זו שמצמצמת בפועל את מרחב הפעולה.
ויש עוד שחקן שעוקב מקרוב וממתין בדריכות לתוצאה: החרדים. בצד החרדי, הסיפור נקרא בשתי שכבות. מצד אחד, זו אינה העתירה שלהם. מצד שני, הם חיים בתוך מציאות שבה זירות משפטיות משפיעות שוב ושוב על מוקדי אינטרס חרדיים, ובראשם המתח המתמשך סביב הגיוס והשלכותיו התקציביות והחברתיות. לכן הם מזהים היטב את הפוטנציאל התקדימי: אם בג"ץ מסוגל לכפות שינוי בהרכב הממשלה או לדרוש מראש הממשלה דין וחשבון שמוביל לשם, זה לא יישאר "רק" אצל בן גביר.
אך באותה נשימה, החרדים הם גם אלופי הפרקטיקה. הם יודעים שממשלה לא יציבה היא סיכון גדול יותר מכל הצהרה עקרונית. הם ירצו מסר שמדגיש "ממשלה נבחרת", אך ייזהרו לא להפוך את האירוע למפולת שמערערת את הבית שהם יושבים בו.
מול כל אלה עומדת האופוזיציה, שמרוויחה מהסיטואציה כבר עכשיו. יש עתיד יכולה לקחת את המהלך המשפטי ולתרגם אותו מיד לשפה שהיא רוצה לדבר בה: לא עוד ויכוח על "אישיות", אלא על גבולות הכוח, על ניסיון לפוליטיזציה של מערכות אכיפה, ועל מה שקורה כשהדרג הפוליטי מנסה להרחיב שליטה אל מרחבים רגישים.
בסופו של דבר, כל השחקנים הללו עושים רעש ומפעילים לחץ, אך הסיפור יוכרע בדרך פחות פוטוגנית: במסמך תשובה. תשובה שצריכה להיות חזקה מספיק כדי לעמוד מול הרכב רחב ומול תשתית הטענות, ונכונה פוליטית במידה שלא תפוצץ את הקואליציה.
מי שמחזיק את העט הוא נתניהו, ומי שיבחן כל מילה הם גם השופטים וגם השותפים שלו. לכן, יותר מכל, זה תיק שבו התאריך חשוב כמעט כמו התוכן. ככל שמתקרבים ל-10 במרץ, מצטמצם מרחב התמרון. ואצלנו, כשהזמן מצטמצם, האמת הפוליטית נוטה לצוף: לא האידיאולוגיה המוצהרת, אלא האינטרס שמנהל אותה.
התרעות פיקוד העורף