אנחנו בשנת בחירות. אפשר להתווכח אם זה יהיה בסוף יוני, בסוף אוגוסט או בסוף אוקטובר - אבל במונחי פוליטיקה ישראלית, ובוודאי אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, גם אוקטובר 2026 הוא כבר מחר בבוקר. לוחות הזמנים מתקצרים, מרחב התמרון מצטמצם, והיכולת להעמיד פנים שיש עוד זמן הולכת ונשחקת.
עוד לפני הקמפיינים, עוד לפני הסיסמאות, עוד לפני ההכרזה הרשמית - המחנה עסוק בעצמו. לא בהצבת הנהגה, לא בגיבוש אלטרנטיבה שלטונית ברורה, אלא במאבקים פנימיים, בחישובי שריונים ובשאלות של אגו ושל טריטוריה.
בזמן שבצד השני נערכים לבחירות כמו למערכה מוכרת - עם היררכיה, עם משמעת ועם יכולת להכיל גם תקופות רעות - המחנה שמנגד נראה שוב כקואליציה של כוונות טובות. יש בו כסף, יש שטח, יש שמות מוכרים ואפילו יתרון מספרי פוטנציאלי. מה שחסר הוא הדבר הפשוט והקשה ביותר בפוליטיקה - ההכרעה.
בנט בונה מכונה
המסר ברור: בנט אינו מסתפק בהובלה בסקרים. הוא מבקש להיתפס כמועמד שלטוני בפועל. לא מי שמוביל את הגוש ואז נתקע מול מחסום ה-61, אלא מי שמתכנן מראש איך עוברים אותו.
הסקרים מחמיאים, אך בנט אינו מתאהב בהם. הוא יודע ש-23 מנדטים אינם מרכיבים ממשלה. הדרך לרוב עוברת בשדות מוקשים מוכרים - היחס למפלגות הערביות, התחרות הפנימית בגוש והיכולת להחזיק יחד ימין מתון ומרכז-שמאל בלי שהעסק יתפרק.
השפה שבנט מאמץ זהירה, אך מחושבת. מצד אחד פיוס, ריפוי ואיחוי. מצד שני קווים ברורים של אחריות, שירות ונשיאה בנטל. זו הליכה על חבל דק, ולא במקרה הוא בוחר יועצים המזוהים עם קמפיינים קשוחים. הוא מבין שהבחירות הללו לא יוכרעו בנימוס.
גנץ בין המחנות
ההיסטוריה הפוליטית הישראלית מכירה היטב את הז’אנר שגנץ מנסה להחיות - מועמד שמסרב לבחור מחנה, מציע רכות, מתינות ודלתות פתוחות ומבקש לאסוף מצביעים מכל הכיוונים. לפעמים זה עובד. יאיר לפיד ב-2013 הוא הדוגמה הקלאסית: ציבור עייף מהקיטוב, ללא מועמד שלטוני ברור, חיפש אז דמות אזרחית, לא מאיימת, כזו שלא נשמעת כמו פוליטיקה ישנה.
גם גנץ עצמו בבחירות הראשונות של כחול לבן נהנה מאותו אפקט - אלטרנטיבה “נקייה”, לא משוסעת, לפני שהקווים האידיאולוגיים התקשחו, והפוליטיקה עברה למצב חירום מתמשך. אבל אותו מסלול בדיוק התרסק במערכות אחרות. איילת שקד ניסתה אותו בבחירות האחרונות עם מסר של “גם וגם” - גם ימין וגם גשר - והבוחר סירב לקנות.
כשהשאלה המרכזית היא זהות השלטון ולא גווניו, העמימות נתפסת כחולשה. גם ציפי לבני בשלב מסוים וגם דמויות נוספות שניסו לדבר לכולם - גילו שהציבור הישראלי יודע לזהות מתי המועמד אינו בוחר משום שאין לו ברירה. במציאות הנוכחית שבה הכל מתנקז לציר אחד - נתניהו או לא נתניהו - מי שמנסה לעמוד בתווך, מגלה שהתווך (והטווח) מצטמצם. מה שנשאר הוא לא גשר בין מחנות, אלא שטח הפקר אלקטורלי, כזה שאיש אינו מוכן להגן עליו ביום הבחירות.
בליכוד עוקבים בעניין אחרי מאמצי ההישרדות של גנץ ומביטים במהלך הזה בזווית שונה. גורמים במפלגה אומרים שיש פלח קטן של מצביעים שחוששים מבנט, בעיקר משמאל, ומחפשים כתובת מתונה יותר. גנץ עשוי להיות עבורם תחנת מעבר. אבל גם שם שוררת ספקנות. הציר היום הוא בעד נתניהו או נגדו. מי שלא מחדד את עצמו על הציר הזה - נמעך.
התוצאה היא קמפיין שנראה כמו ניסיון להחזיק את הראש מעל המים, לא כזה שמייצר סחף. בתוך המחנה המתנגד לנתניהו לא פוסק הלחץ (הלא מוצלח עד כה) על גנץ לשקול פרישה. נאמנויות שהיו פעם מובנות מאליהן, כבר אינן כאלה.
גולן והבעיה המתמטית
אלא שככל שהזמן עבר, התברר שמשהו במתמטיקה הפנימית אינו מסתדר. יש ח"כים מכהנים, יש לגולן עצמו שריון, יש שורה של שחקנים ותיקים שמבקשים לחזור, ויש רצון להביא דמויות חדשות שייצרו תחושת רענון. ואז מגיע הרגע שבו אנשים איכותיים אומרים לגולן בפשטות: אין לנו עניין להיכנס לפריימריז כדי להידחק לעשירייה השנייה.
בסביבת גולן החלו לבחון שינוי בהסכם עם מרצ וגילו מהר מאוד את עוצמת ההתנגדות. מרצ, שחששה מהפיכתה לשותפה מוחלשת, יצאה למאבק פנימי חריף. לחץ ציבורי, קמפיין פנימי ואיום ברור - שינוי בהסכם משמעותו פירוק השותפות.
גולן הגיע לקרב הזה לא מוכן. אחרי שבועות של חיכוך, הוא נסוג צעד אחורה ומעדיף כעת לשמור על שלום בית. התקווה בסביבתו היא להשיג ויתור מוגבל בדיפלומטיה. מרצ, מצידה, כבר הבהירה שכל שינוי עלול להוביל לריצה נפרדת. ועידת הדמוקרטים הקרובה תהיה מבחן מנהיגות ראשון של גולן - לא מול נתניהו, אלא בתוך הבית.
בתוך הוואקום הזה צומח שחקן מעניין - הרבעון הרביעי. תנועה אזרחית-פוליטית שמדברת על אחדות, על חיבור בין ימין לשמאל ועל הפסקת הפירוק הפנימי. הקמפיין שלהם נגע בדיוק בעצבים החשופים של המרכז הישראלי. ובעיקר - יש להם שטח. פעילים, ארגון, הנהגה מזוהה.
בעולם שבו מפלגות מחפשות נואשות כל יתרון תפעולי, הרבעון הפך לנכס. במערכת הפוליטית מדברים על סקרים שקטים, על שיחות לא רשמיות ועל פוליטיקאים שמבינים שללא תשתית אזרחית אמיתית, קשה מאוד לעבור את אחוז החסימה. גם חילי טרופר מוזכר כמי שמביט על הדשדוש של גנץ ומחפש נתיב חדש. הדרישה של אנשי הרבעון - לעבור משיח של "רק לא" לשיח של "מה כן" - מהדהדת את החסר הגדול של המחנה כולו.
קפה עם שקד
בשיחות סגורות רבות שהיא מקיימת עם פוליטיקאים, עם יועצים ועם בעלי השפעה, שקד חוזרת על אותו מסר - יש בידה ציבור קטן, אך קריטי. אנשי ימין ממלכתיים, כאלה שאינם שלמים עם הקואליציה הנוכחית, שמבינים שנתניהו נמצא שנים ארוכות מדי בשלטון, שמכירים באחריותו לאירועי 7 באוקטובר, אך גם אינם מוכנים לחתום על פירוק מערכת המשפט או על קואליציות שמרגישות להם זרות. זה אינו ציבור גדול, היא מבהירה, אבל זה ציבור שיכול להכריע.
שקד עצמה אינה ממהרת להכריז לאן פניה מועדות. היא בקשר רציף עם בנט, מתייעצת איתו כמעט על כל מהלך ומעורבת בתמונת העולם שלו. היא מקיימת קשרי עבודה עם אביגדור ליברמן, ויש להם הערכה הדדית. והיא מחזיקה ערוצי תקשורת פתוחים גם עם מוקדי כוח בליכוד ועם המפלגות החרדיות. במקביל היא נהנית כיום מחיים נוחים ומתגמלים במגזר הפרטי - אך מי שמכיר אותה היטב, אומר שאין בכך כדי להרגיע אותה. שקד, לדבריהם, נשארה חיה פוליטית.
במערכת מבינים שהחלטה אחת שלה עלולה לשנות כיוון. הישארותה לצד בנט תשדר לימין שיש בית גם מחוץ לקואליציה, כזה שאינו מתנצל, אך גם אינו קיצוני. מעבר שלה לליברמן ייצור מסר אחר - הרחבת גוש השינוי מימין ומתן לגיטימציה ציונית-דתית לדמות שנתפסת בעיני חלק מהציבור כקרה ומרוחקת. גם האפשרות התיאורטית של חיבור לליכוד, כך מודים גורמים פוליטיים, אינה מופרכת לגמרי - מהלך כזה עשוי להחזיר הביתה מצביעים שעברו לבנט, ולפגוע בו ישירות.
גם במחנה הקואליציה אין אשליות. בליכוד ובסביבת נתניהו מודים בשיחות סגורות שמדובר בבחירות קשות עם תוצאה שאינה מובטחת מראש. כלפי חוץ הם אמנם משדרים אופטימיות ורוח קרב - אחרת מי יקנה את הסחורה - אבל בפנים הם יודעים שהמפה הפוליטית הנוכחית היא צפופה, מורכבת ובעיקר תנודתית. ובכל זאת, נתניהו בונה שוב על אותם היסודות שמלווים אותו כבר הרבה מאוד שנים - הזיכרון הקצר של הבוחר, הדמוגרפיה היציבה והנטייה העקבית של המחנה שמולו להסתבך בעצמו רגע לפני הקו.
השאלה האמיתית של הבחירות הקרובות אינה אם קיימת אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אם המחנה שמבקש להחליף אותו מסוגל, ולו פעם אחת, לא ליפול לאותו בור מוכר. אם לא - גם הפעם, כמו לא מעט פעמים בעבר, הבחירות לא יוכרעו בקלפי, אלא הרבה קודם לכן - בחוסר היכולת לבחור כיוון.
התרעות פיקוד העורף