הקלסר שהונף מול המצלמה, יחד עם המסמך עב הכרס ששוחרר לציבור, הם ניסיון מודע להזיז את מרכז הכובד של הדיון - לקראת בג"ץ ולא פחות מזה - לקראת קמפיין הבחירות העתידי. לא עוד השאלה הבלתי נמנעת על אחריותו של ראש הממשלה למחדל החמור בתולדות המדינה, אלא שאלה חדשה, נוחה יותר מבחינתו: מי מונע את חקר האמת, ומדוע.
המסמך עצמו פועל בשיטה מוכרת למי שמכיר מאבקים ציבוריים מן השנים האחרונות. הוא עמוס בפרטים, בתמלילים, בציטוטים מדיונים ביטחוניים שנפרסים על פני יותר מעשור. הקריאה בו מייצרת תחושת עומס כמעט מכוונת. הקורא מתקשה להבחין בין עיקר לטפל, בין אמירה מכריעה לבין הערת שוליים. האחריות, בתוך ים הטקסט הזה, מתמוססת. לא נעלמת - אלא מתפזרת.
ההשחרות הן חלק בלתי נפרד מהאפקט. הן מוסברות כצורך ביטחוני, אך משמשות גם ככלי רטורי. הקורא יודע שיש שם חומר, אולי חשוב, אולי דרמטי, אך אין לו גישה אליו. כך נוצר יתרון מובנה לכותב המסמך: תמיד ניתן לטעון שהראיה המכרעת נמצאת בדיוק במקום שאסור לפרסם. זהו מנגנון שמגן לא רק על סוד, אלא גם על גרסה.
הטיעון המרכזי החוזר לאורך המסמך ברור: נתניהו מציג עצמו כמי שלא היה שותף לעיוורון. הוא מדגיש הערכות מצב זהירות, מצטט ניסוחים מרגיעים, וממקם את עצמו בעמדת מי שקיבל תמונה חלקית, מאוחרת, מרוסנת. לשם כך הוא נאחז בפרטים טכניים לכאורה - שעות, מועדים, שרשראות העברה. מתי נכתבה הערכה, מתי הועברה, מתי הונחה על השולחן. זהו דיון שמתחפש לבירור מקצועי, אך תכליתו פוליטית לחלוטין: אם המידע לא היה חד, האחריות נודדת למי שניסח או למי שעיכב.
אלא שכאן נחשף גם החסר הגדול של המסמך. הוא כמעט ואינו עוסק במדיניות. לא בהחלטות ארוכות הטווח מול חמאס, לא בבחירה להימנע מהכרעה, לא בהעדפה המתמשכת של ניהול סיכונים ושקט יחסי על פני שינוי אסטרטגי. אלה אינם תוצר של תמליל כזה או אחר, אלא של קו הנהגה רציף. על הקו הזה המסמך מדלג. במקום זאת הוא מציע תיאור מפורט של תהליכים, כאילו הצטברות הדיונים עצמה יכולה לשמש תחליף להכרעה.
הסיפור על "התדהמה" שבה, לטענת ראש הממשלה, הוכו חברי ועדת חוץ וביטחון בבוקר ושרי הקבינט בערב, משתלב היטב במבנה הזה. זהו תיאור דרמטי, עתיר רושם, אך כזה שאין דרך ממשית לאמת. כוחו טמון לא בעובדות אלא בסמכות שהוא מבקש לייבא אל מחוץ לחדר: אם הנוכחים הופתעו, סימן שמשהו מהותי הוסתר מהציבור. אלא שגם התרשמות קולקטיבית, חריפה ככל שתהיה, אינה מחליפה בדיקה שיטתית ואינה עונה על השאלה היסודית - האם ההנהגה זיהתה בזמן מציאות מסוכנת, והאם ידעה לחרוג מהשגרה כדי לשנות כיוון.
החלק המשמעותי ביותר בנאום אינו נמצא במסמך עצמו, אלא בהצעה שנלווית אליו: ועדת חקירה לאומית "שוויונית", בהרכב פוליטי. תחת מעטפת דמוקרטית מסתתר כאן רעיון בעייתי. ועדה שמורכבת משיקולים פוליטיים מועדת לשיתוק, למאבקי וטו, ולגרירת זמן. זהו מנגנון שמאפשר להיראות כמי שמקדם חקירה, תוך שליטה בקצב, בהרכב ובגבולות שלה. לא במקרה ההצעה הזו מונחת על השולחן עוד לפני שהבדיקה הקיימת מיצתה את עצמה.
בסופו של דבר, הקלסר שהוצג אמש אינו סיכום, אלא פתיח. הוא מבקש לקבע גרסה מוקדמת, להטיל צל על כל מנגנון בדיקה חיצוני, ולהעביר את הדיון משאלת האחריות לשאלת הסמכות. זהו מהלך שמביט קדימה - אל זירות משפטיות, ציבוריות ופוליטיות שעדיין לפנינו - יותר משהוא מתמודד בכנות עם העבר.
השאלה שנותרה תלויה באוויר אינה מה נאמר בפרוטוקול כזה או אחר, אלא מה נעדר מן המסמך כולו: תשובה ברורה לשאלה כיצד הנהגה שנמצאה בשלטון שנים ארוכות לא זיהתה בזמן מציאות שהלכה והסתבכה. על הפער הזה, ולא על עובי הקלסר, יימדד בסופו של דבר ערכה של החשיפה.
התרעות פיקוד העורף