בתוך מציאות כזו, מפגש אקראי עם מדים עלול להתפרש מיד כסימן למהלך רחב יותר - ומכאן הדרך קצרה להתלקחות. השטח מגיב מהר, לעיתים מהר מדי - ובמרחב שבו שמועה היא לעיתים כלי עבודה, היא גם דלק. כשהוואקום נמשך ואין הכרעה פוליטית באופק, מי שיודע לעבוד על קצות העצבים של הציבור תופס פיקוד - והקיצונים ממלאים את החלל.
במבט ענייני, הציבור החרדי מצוי היום במצב בעייתי במיוחד, הכי לא טוב שיכול להיות. אין הסדרה שמגינה עליו משפטית, אין שקט פוליטי, אין תקציבים - והלחץ מחוץ למגזר הולך ומתגבר. ההיגיון הפוליטי הפשוט היה מציע להגיע להסכמה כלשהי - גם אם חלקית, גם אם לא מושלמת - ולהוריד את גובה הלהבות.
זהו גם קולם של גורמים פרגמטיים בציבור החרדי שמבקשים לסיים את תקופת הביניים המתמשכת - זו שבה כל יום נראה כמו הארכה זמנית של מצב חירום. במילים פשוטות - הם מבקשים לאשר את חוק הגיוס ולחלץ את המערכת מן הסבך שאליו נקלעה, גם אם מדובר בפתרון חלקי או זמני בלבד.
אלא שהמחלוקת איננה רק על נוסח, הדיון הציבורי מתנהל סביב סעיפי החוק - סנקציות, מכסות, גיל פטור, מנגנוני אכיפה. בתוך חלק מן ההנהגה הרבנית, הוויכוח ממוקם במקום אחר. לא כמה יתגייסו, אלא האם נכון שהדבר ייעשה בהסכמה.
עבור חלק מהרבנים, זו איננה רק הכרעה ציבורית, אלא - ובעיקר - סוגיה קיומית ממש. לא טכנית ולא תקציבית, אלא נוגעת בליבת ההגדרה של החברה החרדית את עצמה. בשיח הפנימי, הדברים אינם מתוארים במונחי מדיניות אלא במונחי אחריות רוחנית כבדה - כמעט במונחים של פיקוח נפש במובנו הערכי.
החשש איננו מכמות המתגייסים, אלא מהמשמעות הסמלית של ההסכמה. ברגע שניתנת לגיטימציה עקרונית, גם אם מצומצמת, הגיוס חדל להיות איום חיצוני והופך לאפשרות מותרת. עבור הנהגה שרואה את עצמה שומרת החומות של עולם התורה, זהו צעד דרמטי מדי - כזה שקשה "להסביר אחר כך" ברחוב, גם אם היום הוא עטוף בכותרות של פשרה.
הפער הזה בין פוליטיקה לרבנות מסביר לא מעט מן הקיפאון. חברי הכנסת החרדים פועלים בתוך מערכת של אינטרסים קואליציוניים, לוחות זמנים וצרכים תקציביים. הרבנים מחויבים לעולם ערכי אחר. הם אינם מודדים את השאלה במספרים בלבד. ולכן גם חוק שנראה "סביר" במונחים פוליטיים עלול להיתקל בהתנגדות עקרונית - לא בגלל סעיף כזה או אחר, אלא בגלל התקדים שהוא יוצר והסדק שהוא עלול לפתוח.
הגינויים שנשמעו לאחר האירוע אינם בהכרח ביטוי לביטחון עצמי. ייתכן שהם מלמדים דווקא על רגישות יתר - ואולי גם על חשש. לא רק מפני דעת הקהל הכללית או מפני תגובת המדינה, אלא מפני הרחוב הפנימי עצמו. השוליים הקיצוניים במגזר אינם תופעה רעיונית בלבד. לאורך השנים כבר נרשמו מקרים של הטרדות, איומים ואף אלימות כלפי נבחרי ציבור ואנשי הנהגה שנתפסו כמי שחצו קווים.
בתוך מציאות כזו, שתיקה אינה רק עמדה אידיאולוגית אלא לעיתים גם מנגנון הגנה. כאשר האירוע חורג מהשוליים אל המרכז ומתועד בכל מסך, גם מנגנון ההגנה הזה קורס - ומחייב אמירה פומבית, כמעט אינסטינקטיבית, כדי להרחיק אש ולהקטין נזק.
במקביל, בצד הלא חרדי של הקואליציה, הזמן הפוליטי מתקצר. מערכת הבחירות מתקרבת, והציבור הרחב רואה את התמונות ואת הקיפאון החקיקתי. עבור חלקים ממנו, זה נתפס כהיעדר הכרעה. כל יום בלי הסדרה מוסיף נדבך לתחושת אי השוויון - ומחזק את הרושם שהממשלה גוררת רגליים במקום למשול.
הליכוד ניצב תחת אש משני האגפים - מימין נשמעות האשמות ברפיון ובאובדן משילות, וממרכז־ימין גוברת אי הנחת מן המצב הקיים ומההערכה שבסופו של דבר יחוקק חוק שיקבע מנגנון פטור וייתפס כהנצחת אי השוויון בנטל.
מבחינת הבייס של המפלגות הקואליציוניות הלא-חרדיות, לסוגיית חוק הגיוס אין תרחיש נוח: אם אין חוק - זה נראה כחוסר יכולת להכריע ולמשול; אם יש חוק - זו תיתפס ככניעה לחרדים.
נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר ניצבים מול ציבור שמצפה לעמדה ברורה יותר. כאשר החוק מתעכב והמהומות חוזרות לכותרות, הסוגיה איננה נשארת בגבולות המגזר החרדי. היא הופכת לנושא מערכתי - כזה שמסדר מחדש כעסים, נאמנויות וציפיות. הנושא הכי לא נוח לצאת איתו לבחירות.
כך נוצר מעגל שמזין את עצמו. היעדר חוק מעמיק את המתח. המתח מתבטא לעיתים בהתפרצויות. ההתפרצויות מגבירות את הלחץ הציבורי. הלחץ הציבורי מקשה על פשרה שתתקבל כלגיטימית בציבור החרדי. כל צד מגיב מתוך הזווית שלו, והפערים מתחדדים - עד שהמערכת כולה נשענת על גפרור אחד נוסף שלא ייפול.
בני ברק איננה רק זירת אירוע נקודתי. היא משקפת מצב רחב יותר - רחוב חרדי שחושש משינוי כפוי, הנהגה רבנית שנזהרת מלהעניק לגיטימציה עקרונית לגיוס, וקואליציה שמבינה שכל החלטה עלולה לגבות מחיר פוליטי. בתוך המציאות הזו, ההיגיון הפוליטי איננו חזות הכול. הוא מתנגש בשיקולים עמוקים יותר - ולעיתים מפסיד להם, גם כשבמסדרונות כולם יודעים מה "נכון לעשות".
לכן גם אם נדמה שהסדרה מתבקשת מבחינה מעשית, אי אפשר להניח שתושג בקלות. השאלה איננה רק אם יש רוב בכנסת, אלא אם קיימת נכונות פנימית לשלם את המחיר הסמלי הכרוך בכך. כל עוד הפער הזה נותר בעינו, כל אירוע נקודתי עלול להיתפס כחלק ממאבק רחב יותר. ומי שמבקש להבין את מה שקרה בבני ברק צריך להביט מעבר לרחוב עצמו - אל המחלוקת העקרונית שעדיין ממתינה להכרעה.
התרעות פיקוד העורף