הנשיא האמריקני מבקש (שוב) להציג הישג מדיני. הוא גם אמן בלייצר תחושה של הישג. ההתחייבויות הראשונות לשיקום - בין אם יעמדו על חמישה מיליארד דולר, כפי שהצהיר, ובין אם יגדלו במספרים שייצאו מן הכינוס - נועדו לייצר תנופה, או, כמו שאוהבים להגדיר זאת במחוזותנו - דינמיקה.
האתגר האמיתי יתחיל כאשר יידרשו הצדדים להכריע בשאלות שאינן מצטלמות היטב: מי מנהל בפועל את הרצועה, מי מפקח על הכנסת חומרים דו-שימושיים, ומי אוכף סדר ביום שאחרי.
מדינות המפרץ וסעודיה אינן מתווכחות על עצם הצורך בשיקום. הן מתווכחות על התנאים שיבטיחו שהכסף לא יישפך אל תוך מעגל נוסף של עימות.
מבחינתן, תרומה משמעותית מחייבת ודאות שהמלחמה הסתיימה במובן העמוק של המילה - לא כהפוגה זמנית אלא כהסדרה שמייצרת מציאות חדשה. בלי מתווה ברור לפירוז חמאס ובלי שינוי ממשי במבנה השליטה ברצועה, הן יסתפקו בהתחייבויות מוגבלות.
כאן מתחדדת הבעיה המרכזית של כל הפרויקט שהיא - לגמרי הפיל שבחדר: פירוז חמאס מנשקו. אין בשלב זה אינדיקציה שחמאס נכון לוותר על נשקו, גם לא על הנשק הקל שהוא מגדיר כהגנה עצמית. עבורו, הנשק אינו רק אמצעי לחימה אלא תשתית שלטונית וסמל אידאולוגי. הוא זה שמעניק משמעת פנימית, יוצר היררכיה ומרתיע יריבים מקומיים.
ויתור עליו אינו צעד טקטי אלא שינוי יסודי במעמדו הפוליטי. לכן, גם אם תונח הצעה לפירוז הדרגתי, חמאס יבקש לקשור אותה לדרישות משלו - נסיגה ישראלית מלאה, ערבויות לביטחון אנשיו ופירוק מנגנוני כוח מקבילים שהתפתחו במהלך המלחמה.
אותם מוקדי כוח מקומיים - חמולות וקבוצות חמושות - אינם תופעה שולית. חלקם נאבקו בחמאס, אחרים ניצלו את החלל שנוצר כדי לבסס שליטה אזורית. כל מהלך פירוז שיתעלם מהם ייתקל בהתנגדות מיידית. מבחינת חמאס, פירוק חד-צדדי של נשקו בלי פירוז מתחריו פירושו סיכון קיומי - אז זו משוואה שמקשה מאוד על תרגום הצהרות מדיניות להסכמה בשטח.
על הרקע הזה עולה רעיון הוועדה הטכנוקרטית הפלסטינית, שאמורה לנהל שירותים אזרחיים ללא זיהוי פוליטי מובהק. הרעיון מפתה, אך השאלה המעשית נותרת בעינה: מי ישמור על הסדר הציבורי ביום הראשון לפעילותה. בהיעדר כוח שיטור חלופי ומאומן, חוזרת האפשרות להסתמך זמנית על מנגנונים קיימים. בישראל רואים בכך בעיה מהותית, משום שהדבר משמר זיקה מבנית לחמאס גם אם הכותרת משתנה.
אפשרות אחרת שנבחנת היא כוח ייצוב בינלאומי. אלא שגם כאן המרחק בין רעיון ליישום גדול. שליחת חיילים מחייבת הסכמה על מנדט, כללי פתיחה באש ומנגנון פיקוח. מדינות רבות אינן ממהרות להתחייב למעורבות ממושכת בזירה רוויית סיכונים. ללא מנדט ברור ואופק יציאה מוגדר, יתקשו ממשלות להצדיק מעורבות צבאית ישירה.
הסעיף שצפוי למשוך את עיקר תשומת הלב הוא “השיקום המוקדם” - פינוי הריסות, הכנסת מבנים זמניים, פתיחת צירים והזרמת חומרי בנייה. מדובר בצעדים שנראים לעין ולכן גם מייצרים רושם מיידי. אלא שדווקא כאן תתחדד המחלוקת בירושלים. ההתנגדות אינה לשיקום כשלעצמו, אלא לחשש שהוא יבסס יציבות שתשרת את חמאס או תאפשר לו להתארגן מחדש בלי לשלם מחיר. לכן ישראל תבקש לשמר שליטה על הקצב ועל התנאים. לאחר הכינוס צפוי לחץ גובר להקלות, גם אם לא להסדר מדיני כולל. הדרישה תהיה לאפשר תנועה אזרחית נרחבת יותר - ומאחורי הדרישה הזו מסתתר ויכוח עמוק בהרבה.
שר החוץ גדעון סער ייצג את ישראל בכינוס. נוכחותו מאפשרת שיח מקצועי יותר ופחות אישי, אך אינה משנה את העובדה שההכרעות יתקבלו בירושלים. כל התחייבות שייתן תיבחן על פי גבולות המנדט שקיבל. במקביל, היעדרו של ראש הממשלה מן המעמד מפחית את ממד הסמליות אך משאיר מרחב תמרון פוליטי פנימי.
תרחיש אחד הוא דחייה מתמשכת: ההתחייבויות קיימות אך אינן מתממשות במלואן. מקדמים צעדי שיקום נקודתיים, בוחנים מנגנוני פיקוח חלקיים, מדברים על כוח ייצוב בלי להעמידו בפועל - וחמאס נשאר במעמד ביניים מעורפל. זהו מסלול שמונע הכרעה אך משמר את מוקדי הכוח שמהם צמח העימות מלכתחילה.
תרחיש אחר הוא הסדר פירוז הדרגתי שכרוך בוויתורים פוליטיים: חמאס יפקיד חלק מן הנשק, ישמור חלק אחר, וימשיך להשפיע דרך מנגנונים אזרחיים. מדינות תורמות עשויות לראות בכך פשרה סבירה שתאפשר להן להזרים כספים. בישראל, לעומת זאת, הסדר כזה ייתפס כהימור מסוכן. כאן תעמוד למבחן נכונותו של הממשל האמריקאי לשאת במחלוקת גלויה מול ירושלים.
והאפשרות השלישית היא התנגשות: הכינוס יסמן כיוון, הלחץ יתגבר, אך ישראל תעמוד על תנאי פירוז נוקשים כתנאי מוקדם. התוצאה תהיה שחיקה מדינית והקפאת התחייבויות כספיות - תרחיש שמקרב מחדש את הזירה הצבאית למרכז הבמה.
כדי להבין מה באמת ייצא מן המפגש הזה, צריך להניח בצד את שמות המדינות ואת היקף ההתחייבויות ולבחון שלושה מדדים פשוטים: האם יונח מתווה פירוז שאינו הצהרה כללית; האם יוצג מנגנון שלטוני שאינו נשען בפועל על אותה תשתית כוח קיימת; והאם מדינות מרכזיות יקשרו בין כספן להתקדמות ממשית בשני הסעיפים הללו.
אם התנאים האלה לא יתממשו, תישאר מסגרת מדינית מרשימה על הנייר שמגבירה לחץ אך מתקשה לייצר שינוי יסודי. אם כן – וזו אפשרות שאי אפשר לפסול – המפגש בוושינגטון עשוי להזיז את המוקד מהמילים אל המציאות עצמה.
התרעות פיקוד העורף