הפערים שנחשפו בז'נבה אינם חדשים ואינם מפתיעים, אך עתה הם מתחדדים לשאלת יסוד - על מה מתנהל המו"מ, ועל מה לא. מדובר באי-סימטריה עמוקה בין שני הצדדים. לא רק בכוח של ארה"ב מול כוחה של איראן, אלא בחופש ההכרעה.
ארצות הברית מגיעה לשולחן עם מנעד אפשרויות רחב - מסלול דיפלומטי מדורג, הסכם ביניים חלקי שיקפיא חלק מהפעילות, החרפת סנקציות כלכליות ואנרגטיות, ובקצה גם אפשרות צבאית שמגובה בנוכחות ובהיערכות באזור. לעומת זאת, איראן פועלת מתוך מציאות אחרת לחלוטין. היא נתונה ללחץ כלכלי כבד ומתמשך, היא תלויה ביצוא נפט ובהקלות פיננסיות, ומנגד מחויבת לשמר את עמודי התווך של תפיסת ההרתעה שלה. כך נראה, לפחות בשלב הזה, מאזן הפתיחה.
לב המחלוקת
מה כן מוכן המשטר האיראני להציע? הרחבת מנגנוני הפיקוח, דיון מפורט יותר בגישה לפיקוח, אפשרות לצעדים שיפחיתו את רמות מלאי האורניום המועשר בדרגות הגבוהות, לרבות דילול של אורניום בריכוז 60 אחוזים, רמה שמציבה את איראן קרוב משמעותית ליכולת פריצה לגרעין.
הדילמה הגדולה
בוושינגטון מתנהל ויכוח אסטרטגי של ממש - האם עדיף ללכת על בטוח, גם אם זה רחוק מהציפיות, לייצר הסדר גרעיני מצומצם שישיג בלימה מיידית ויאריך את זמן הפריצה, או להתעקש על מסגרת רחבה יותר שתיגע גם במרכיבי הכוח האחרים של איראן.
הסכם צר עשוי להיות ריאלי יותר בטווח הקצר, אך יותיר מחוץ למסגרת את מערך ההשפעה האזורי. הסכם רחב יותר עשוי להיות יציב יותר בטווח הארוך - אך גם קשה בהרבה להשגה, אם בכלל. זו אינה שאלה טקטית אלא הכרעה על אופי ההסדר ועל סיכויי הישרדותו. וגם כאן, כך נראה, המחלוקת איננה רק בין מדינות - אלא בתוך הממשל עצמו.
שעון החול האמריקאי
כל אלה מתנהלים בתוך מסגרת זמן פוליטית ברורה - בארצות הברית וגם בישראל. בארה"ב מתקרבות בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר - והן ממש לא עוד תאריך פוליטי בלוח השנה. הן יוצרות תקרת זמן אפקטיבית להכרעות מדיניות משמעותיות. הממשל האמריקאי זקוק להישג שניתן להציגו כהצלחה - לא כהבטחה. מו"מ שנמשך חודשים ללא תוצאה ברורה ייתפס כחולשה מול איראן המתוחכמת שיודעת למרוח.
מנגד, הסלמה שתתפתח ללא הכנה פוליטית מספקת, עלולה להיתפס כהימור מסוכן מדי ערב בחירות. כך מתכווץ, למעשה, מרחב הסבלנות בוושינגטון. המשמעות היא שלבית הלבן יש חלון זמן מוגבל שבו ניתן למצות דיפלומטיה לפני שהמערכת הפוליטית תיכנס להילוך בחירות מלא.
בינתיים בישראל
בישראל, מערכת בחירות באופק יוצרת דינמיקה אחרת אך מקבילה. כל התקדמות או נסיגה בזירה האיראנית תיבחן מיידית בזירה הפוליטית הפנימית. הסכם שייתפס כמוגבל מדי, כחלקי מדי, בקיצור - כהסכם דרדל'ה, להגדרת שר בכיר ידוע, יעורר ביקורת חריפה. מצד שני, הידרדרות לעימות תעורר שאלות מורכבות על תזמון ועל מוכנות העורף.
הדרג המדיני פועל בתוך מרחב שבו ההכרעה הביטחונית והמחיר האלקטורלי שזורים זה בזה. כאשר גם וושינגטון וגם ירושלים נעות לעבר מערכות בחירות - חלון הזמן המשותף להכרעות מצטמצם עוד יותר. כך נראה השילוב בין לוח שנה מדיני ללוח שנה פוליטי הוא לא תיאוריה, אלא ממש מציאות יומיומית.
החרדה האיראנית מכניעה
גם בטהרן פועל שעון פנימי לא פחות משמעותי. הלחץ הכלכלי, האינפלציה והמחאה החברתית אינם מאפשרים למשטר להיתפס כמי שנכנע. כל ויתור חייב להיות מוצג כהישג ריבוני. לכן כל התקדמות תהיה מדודה, מדורגת, עטופה בשיח של זכויות לאומיות ושל עמידה איתנה. ובעצם, גם כאן הזמן הוא שחקן - לא רק הזירה הבינלאומית.
בנקודה הזאת מתברר שהשיחות בז'נבה אינן מתנהלות רק בין משלחות, אלא בין לוחות שנה. כל צד בוחן לא רק את עמדת יריבו אלא גם את קצב השעון שמאחוריו. אם אחד מהם יגיע למסקנה שהזמן פועל נגדו יותר מאשר לטובתו - הדיפלומטיה תאיץ. אם ההערכה תהיה שניתן למשוך עוד - התהליך יתארך. שלוש השעות בז'נבה לא הכריעו דבר. הן רק הציבו אתם המסגרת. מכאן והלאה ההכרעה תתקבל לא רק לפי מה שמונח על השולחן - אלא לפי מה שמתקתק מתחתיו.
התרעות פיקוד העורף