אבל במקביל, מתחת לרעש הבינלאומי, מתנהל קרב אחר - פחות מצולם, הרבה יותר מכריע: במסדרונות ועדת החוץ והביטחון, בחדרי רבנים, בישיבות סיעה מתוחות ובחתונות של חברי מרכז ליכוד. שם נקבע לא רק הנוסח של חוק הגיוס, אלא גם לוח הזמנים של הכנסת הבאה, עתיד הפריימריז בליכוד - והשאלה אם ישראל תלך לבחירות בקיץ או תיגרר אליהן מוכת משבר.
המסגור המדיני חשוב, אבל הוא כבר לא החזית שמכריעה את הזירה הפוליטית. הוא תפאורה מתחלפת: פעם מעניקה לבנימין נתניהו גובה אסטרטגי קצר, פעם מסיטה ממנו קשב ומעניקה ליריביו חלון התקפה. הפוליטיקה הישראלית, כמו שהיטיבו להבין לפניו מנהיגים אחרים, לא מחכה שהעולם יסתדר; היא דורשת תשלום מיידי על כל דחייה ועל כל הכרעה. וכרגע, הכסף הקטן של הפוליטיקה - סנקציות, סעיפים, מכסות, גיל הפטור ומנגנוני אכיפה - הוא שמחזיק את הכסף הגדול של היציבות השלטונית.
בתוך מציאות כזו, מדים ברחוב אינם רק מדים. הם נטענים מיד במשמעות, כמעט ללא רשות: אצל חלק מן הציבור זו תחושת ההתקרבות של המדינה אל הסף האינטימי ביותר – ממש אל פתח הבית, אל הישיבה, אל השגרה. וכשאין ודאות ליום שאחרי, השמועה אינה רק רכילות, היא תחליף - פרימיטיבי, אבל יעיל - למנגנון שמרגיע, מסביר, מכניס סדר. אנשים בונים תמונת מציאות מתוך פיסות מידע שמחליפות ידיים מהר, לפעמים מתוך פחד. לתוך המרחב הזה נכנסים הקיצונים, לא בהכרח משום שמישהו שולח אותם, אלא משום שהם יודעים לזהות את סף העצבים של הרחוב וללחוץ עליו בדיוק בנקודה הנכונה. וכשהוואקום של ההכרעה נמשך, הם ממלאים אותו, לעיתים במהירות מסחררת.
מה שמעניין פוליטית אינו רק האלימות, אלא גם תגובת ההנהגה החרדית. גינויים פומביים מצד נציגים חרדים שפורסמו לאחר התקרית בבני ברק - כולל מטעם הדמויות בציבור החרדי שלא נודעו כפייסניות - אינם קישוט יחצני לצאת ידי חובה. בחברה שבה שתיקה היא לעיתים הדרך הבטוחה לא להסתבך, עצם הדיבור מלמד שהאירוע חצה קו פנימי; לא רק קו תדמיתי מול הציבור הכללי, אלא קו של שליטה ברחוב החרדי עצמו.
בתוך המגזר יש שוליים שלא תמיד נשמעים ל"מועצת גדולים" זו או אחרת, ויש גם היסטוריה של לחץ פנימי על מי שנתפס כמי שמוותר. לפעמים שתיקה איננה עמדה אידיאולוגית, אלא מנגנון הגנה, וכשהתיעוד מציף את המסכים, גם מנגנון הגנה זה נשבר, ונדרשת אמירה כדי להרחיק את האש ולהקטין את הנזק.
בצד השני של המתרס הלא חרדי, נקלט האירוע כהוכחה נוספת לכך שהשוויון בנטל הפך לסיסמה שהמערכת מתקשה לתרגם להכרעה. מכאן נולד לחץ כפול: החרדים חשים שהמדינה מתקרבת אליהם בדרכים שמאיימות על אורחות חייהם, והציבור הכללי מרגיש שהמדינה מתרחקת מהבטחת היסוד שלה להוגנות אזרחית. ובתוך מתח כזה, כל פתרון ביניים נראה חשוד מראש - הוא מצטייר ככניעה לצד אחד, וכהתחמקות לצד השני.
כאן נמצא הפער שמסביר לא מעט מן הקיפאון: הוויכוח איננו רק על נוסח, אלא גם על לגיטימציה. פוליטיקאים חרדים פועלים בתוך מערכת של אינטרסים קואליציוניים, תקציבים ולוחות זמנים. רבנים פועלים על פי עולם ערכי שמודד השלכות ארוכות טווח על זהות החברה החרדית ועל לכידותה. עבור חלק מן ההנהגה הרבנית, השאלה אינה "כמה יתגייסו", אלא האם בכלל להעניק הכשר להסדר שבו גיוס הופך לאפשרות שמוכרת על ידי הנציגים החרדים עצמם.
חוק גיוס שמפלגות חרדיות יתמכו בו - גם אם רוב מוחלט של בני הישיבות ימשיך להישאר מחוץ לצה"ל - ייצר תקדים: הוא יצייר את הגיוס כמשהו שניתן להסדיר בהסכמה, לא ככפייה מבחוץ. במונחים פוליטיים זה נשמע טכני. במונחים חרדיים זו סוגיית יסוד שנוגעת להגדרה עצמית. מכאן נובעים גם העיכובים, גם ההתקשחות וגם החשש מן היום שאחרי: לא מה יקרה בהצבעה בכנסת, אלא איך מסבירים אחר כך ברחוב שהסכמנו לעיקרון, גם אם בפועל לא השתנה כמעט דבר.
בשפה של בג"ץ
לתוך הפלונטר הזה נכנסת דמות שהמערכת מתקשה לעבוד מולה: היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון, מירי פרנקל שור, עם הגיבוי המלא של היועצת המשפטית של הכנסת, שגית אפיק. פוליטיקאים רגילים לחשוב שהכל "נסגר בסוף", ושעם מספיק לחץ, עם מספיק תדרוכים ועם מספיק רעש, גם אנשיה יזוזו הצידה. כאן הם פוגשים חומה אחרת: שתי משפטניות שמדברות בשפה של פסיקות בג"ץ, מבחני חוקתיות וקו אחד בסיסי, כמעט טכני בעיניהן: חוק שלא יחזיק משפטית הוא לא חוק, אלא הזמנה למשבר הבא.
עבור החרדים, העמידה הזו נתפסת כהצבת מכשול שמונע מהם להשיג את מה שהם מגדירים כהסדרה. עבור חלק מן הקואליציה הלא-חרדית, מדובר כמעט בחבל הצלה: מישהו מבפנים מונע חתימה על חוק שעלול להיראות בציבור כהנצחת השתמטות. מבחינת נתניהו זהו מנגנון שעוצר את החלק המרכזי בתוכנית היציבות שלו - היכולת "להעביר משהו", ליישר קו עם הרחוב החרדי, לעצור מעצרי עריקים ולהוריד להבות לפני שיגיעו לשלב שבו כבר אי אפשר לכבות.
ההתעקשות סביב הסנקציות איננה פרט. היא הצהרה על גבולות המשחק, והיא מסבירה למה החרדים משכללים במקביל אסטרטגיה אחרת: להביא חוק בכל צורה שתתאפשר, ואז, אם ייפסל בבג"ץ, להציג זאת ככשל של המערכת המשפטית. כך מנסים לקנות זמן וגם לשמור ביד טיעון פוליטי לשלב הבא.
החיבור שבדרך כלל מתפספס לצופים מהצד: דווקא ברגעים שבהם נתניהו מנהל שיחות על איראן ועל עזה מול הממשל האמריקאי, אוזנו כרויה למה שקורה במאה שערים ובבני ברק. זו לא סאטירה, זו פוליטיקה. הוא צריך להגיע לבחירות כשהחרדים איתו, לא רק "לא נגדו". הוא צריך מנגנון שמונע פיצולים, מרגיע מתחים ומאפשר לו לתזמן את הבחירות במועד שמתאים לו.
ההנחה שישראל תלך לבחירות במועד המקורי נראית אצל רבים תיאורטית יותר מבעבר. לוח השנה הפוליטי מתארגן סביב תאריכים אחרים: סוף יוני או תחילת יולי. לא מדובר בגחמה, אלא בחשבון קר: אוגוסט הוא חודש החופשות, ספטמבר רצוף חגים, ובראשית אוקטובר מרחפת שנה שלישית לטבח 7 באוקטובר עם כל המטען הציבורי, התקשורתי והרגשי שנלווה אליה. נתניהו, כמו כל פוליטיקאי מיומן, מבין עד כמה קמפיין שמתקיים בצל זיכרון כזה עלול להיות בלתי נשלט.
בתוך החשבון הזה, חוק הגיוס הוא אבן הדומינו הראשונה. אם הוא נופל, אין יציבות, אין לוח זמנים, והכל יכול להתפרק. אם הוא עובר בנוסח ריק מדי, הוא עלול להצית מרד ציבורי, להקשות על קמפיין "משילות" ולהזין את יריביו. אם הוא עובר בנוסח קשוח מדי, החרדים עשויים להקצין ולהציב אולטימטומים, או לפחות לנהל את הקמפיין שלהם על גב הממשלה. נתניהו מחפש את החיתוך שמאפשר לכולם לצאת בלי דם על החולצה. הבעיה היא שבנושא הזה כמעט כולם כבר מדממים.
דממת הפריימריז
במקביל לניסיון לשמור על הקואליציה, בליכוד מתרחשת תנועה שקטה ורועשת בו-זמנית: ההיערכות לפריימריז. פוליטיקאים אוהבים לומר שהם "עסוקים בעבודה", אבל כשהפריימריז מתקרבים, העבודה משנה צורה: עוד שיחות עם פעילים, עוד נוכחות באירועים משפחתיים של חברי מרכז, עוד "דילים" שמחליפים ידיים בשיחות צד. יש משהו כמעט קומי בדינמיקה הזו: שרים שמופיעים בחתונות בלי הזמנה, מסבירים שזה "כבוד למשפחה" ומשאירים אחריהם שובל של הבטחות קטנות, לפעמים מביכות.
הלחץ הזה אינו רק תחרות על הדירוג. הוא תחרות על האוויר. כל שר יודע שמיקום נמוך ברשימה הוא התחלת הסוף, וכל שר יודע שגם אם יהיה לו דירוג טוב, הוא עדיין תלוי בגחמות של בעל הבית. בליכוד נאמנות לראש המפלגה איננה סיסמה - היא מטבע עובר לסוחר. היא קובעת מי יקבל גב, מי יזכה לשתיקה ומי ימצא את עצמו מחוץ למעגל גם אם יש לו קבלות. לכן כולם נזהרים, מדברים בקודים ובוחרים מתי לבקר ומתי להחריש.
מה שמסוכן יותר הוא הנטייה של חלק משחקני "גוש השינוי" להקל עליו את העבודה. כשהם ממהרים להצהיר על חרם גורף "בלי ערבים", הם לא רק מציבים קו מוסרי - הם מצמצמים לעצמם מרחב תמרון ובמובנים מסוימים מאמצים את המסגור שנתניהו בונה. במערכת שבה כל מנדט קובע, זו אינה רק הצהרה - זו החלטה אסטרטגית שמחלישה תרחישים אפשריים.
עד בוא הקיץ
ברחוב החרדי, חוק הגיוס איננו רק דרישה כלפי המדינה. הוא גם כלי לבדיקת כוח פנימית. הוויכוחים בתוך יהדות התורה, המתח סביב גור, הרצון של קבוצות להוכיח שהשיגו "יותר טוב מהמצב הקיים" - כל אלה פועלים במקביל. החרדים מבינים שאין להם אינטרס להפיל את התקציב; הם גם מבינים שאם יפילו ממשלה בלי חלופה, הם עלולים למצוא את עצמם מול קואליציה עתידית נדיבה פחות. לכן הם מעדיפים להמשיך ללחוץ, לרוקן סעיפים, לדחות הכרעות, ולנהל את הקרב כך שיישמר להם מרחב תמרון.
בנקודה הזו נתניהו נדרש לא רק להסכם עם החרדים, אלא להוכחה שהוא מסוגל לספק. "בוא נראה אם יש לו 61" אינו רק איום, זו בדיקה. אם ייכשל בהעברת החוק, הוא ייחלש מול הרחוב החרדי, והסדקים יעמיקו. אם יצליח להעביר חוק שייפסל בבג"ץ, יקבל הזדמנות לגלגל אשמה - החרדים יישארו עם אותה בעיה, רק חמורה יותר, משום שאז האכיפה והכאוס יחזרו בעוצמה, הפעם בלי תירוץ של "עוד מעט החוק".
הפוליטיקה הישראלית רגילה לעבוד על דחיות. מילות המפתח בשיטת העבודה הן: "נראה", "עוד שבוע", "עוד תיקון קטן". אלא שכעת לוח השנה מצמצם את מרחב הדחייה. אם הולכים לבחירות בקיץ, צריך להכריע מהר. אם רוצים פריימריז בליכוד בתוך חודשיים, צריך להפעיל מנגנונים כבר עכשיו. ואם רוצים להחזיק תרחיש של ביקור נשיאותי "מחזק" באביב, נדרשת יציבות פוליטית שתאפשר זאת. הכל תלוי בכל, אבל אבן הדומינו הראשונה נשארת זהה: חוק הגיוס
לכן מה שנראה לציבור כמריבה על סעיפים הוא למעשה המאבק על התזמון, על הנרטיב, על השליטה. נתניהו מבקש להגיע לקיץ כשהוא מוביל, לא נגרר. החרדים מבקשים להגיע לבחירות כשהם יכולים לומר לציבור שלהם "ניסינו להשיג". המתנגדים מבקשים להגיע לבחירות כשהם יכולים לומר "הם מכרו את השוויון". וכל הצדדים, בלי להודות בזה בקול רם, מתנהלים מתוך ההבנה שהמלחמה הארוכה והפצע של 7 באוקטובר הם חומר נפץ אלקטורלי; איש לא רוצה להיות זה שמדליק גפרור לא נכון.
בסוף מתקבלת תמונה של מערכת שמתקשה להכריע ומעדיפה לדחות הכרעות בתקווה שהמחיר יירד. אלא שהמחיר לא באמת יורד, הוא משנה צורה. כל יום בלי הסדרה מוסיף עוד שכבת כעס בציבור הכללי, עוד שכבת חרדה ברחוב החרדי ועוד שכבת ציניות אצל מי שמביט בכנסת ומבין שהכל כבר בקמפיין.
התקרה של בנט
ברקע "סערת בנט" בגוש מתנגדי נתניהו - גורמים באופוזיציה מעריכים כי נפתלי בנט הגיע לתקרת הזכוכית שלו מבחינת פוטנציאל המנדטים. לדבריהם, חרף החשיפה הגבוהה והנוכחות הציבורית המוגברת בחודשים האחרונים, הוא אינו מצליח לפרוץ קדימה ונותר תקוע לאורך זמן סביב אותם מספרים. ההשוואות נעשות בתוך החדרים הסגורים: בני גנץ, בשיאו בזמן המלחמה, הגיע לכ-40 מנדטים, וכיום מצבו הפוליטי הידרדר באופן דרמטי - ולמרות זאת, בנט לא מצליח לזנק ולהפוך לאלטרנטיבה סוחפת.
בשיחות פנימיות מדברים גורמים באופוזיציה על כך שאחרי חודשים ארוכים של בחינת השטח והסקרים, מתגבשת ההבנה כי לבנט יש תקרה ברורה שאותה הוא אינו מצליח לחצות - תקרה שגם יאיר לפיד וגם גנץ הצליחו בעבר לפרוץ. לשיטתם, בנט "שרוף" בחלקים מהימין בשל ממשלת השינוי, ובחלקים מהשמאל בשל זהותו האידיאולוגית, והגיע למיצוי יכולתו האלקטורלית.
ההנחה הרווחת בקרב מרכיבים שונים באופוזיציה היא כי כדי לייצר ממשלת שינוי נוספת, בנט יידרש להגדיר מחדש את מקומו במגרש - ואולי אף "לחזור לגודלו הטבעי". לטענתם, במצב הנוכחי הוא נתפס כמי שמבקש להוביל את הגוש אך אינו מצליח לסחוף אותו, מצב שמוגדר על ידם כבעייתי - לא לבלוע ולא להקיא. מצד אחד הוא ממוצב כראש הגוש, ומצד שני אינו מספק את התנופה הדרושה כדי לאתגר את נתניהו באופן ממשי.
לדברי אותם גורמים, הבלבול שניכר בשבוע האחרון בקמפיין אינו מקרי אלא ניסיון מובהק לשבור את אותה תקרת זכוכית. אלא שלטענתם, הניסיון הזה עלול לפעול כבומרנג ולהקטין אותו עוד יותר. בנט מנסה, כך הם מנתחים, לנפץ את התקרה משמאל באמצעות אמירות חריפות נגד נתניהו, ובמקביל לשמר פתחים בימין דרך שיח על אחדות ואי-החרמות. התוצאה, לדבריהם, היא מסר כפול שיוצר בלבול עמוק בקרב בוחרים פוטנציאליים.
בתפיסה הרווחת באופוזיציה, בנט הוא נכס לגוש כל עוד הוא מצליח להביא קולות מגוונים - מהמרכז, מהימין הרך ואפילו מקהלים מתלבטים. אך כמועמד לראשות הממשלה, כך נטען, המשוואה משתנה. אם אינו מצליח לפרוץ את התקרה ולהתרחב מעבר לבסיסו הנוכחי - הנחיצות שלו כמי שאמור להוביל את המחנה פוחתת באופן דרמטי.
התרעות פיקוד העורף