אם הפרסום בפוליטיקו הוא ספין ופייק - מדובר בבדיחה רעה במיוחד, מהסוג שמישהו משחרר כדי למדוד דופק ולראות מי מגיב באדישות ומי קופא במקומו. ואם אין כאן ספין אלא מידע ממשי, אפילו כבלון ניסוי שנשלח לבחון את הטמפרטורה - זו כבר מציאות שמחלחלת מהאירוני אל המצמרר. משום שהיא משרטטת תרחיש שבו ישראל מתפקדת, במודע ובתכנון, כיריית הפתיחה של מהלך שנועד בראש ובראשונה לייצר אפקט תודעתי בארצות הברית.
הבעיה של טראמפ איננה מתמצה בשאלת איראן, היא נוגעת למרחב התמרון שלו עצמו. נשיא שחי על הצהרות גדולות ועל הבטחות ל“ניצחון מוחלט” מגלה שהמערכת הצבאית שלו מספקת לו תמונה מורכבת בהרבה: הגנרלים לא מוכנים להבטיח חילופי משטר בלחיצת כפתור, אין ודאות לגבי אורך המערכה, ואין יכולת לנבא במדויק את תגובת טהרן ואת השלכותיה האזוריות. הגנרלים מזכירים, אולי בנימה יבשה מדי עבור פוליטיקאי, שבמלחמה יש צד נוסף - ולצד הזה יש רצונות ויכולות משלו.
מעל כל אלה מרחף לוח השנה הפוליטי. בחירות האמצע מתקרבות, וטראמפ איננו מגיע אליהן כשהוא נהנה מרוח גבית ברורה. במצבים כאלה הפיתוי לייצר אירוע חיצוני שממלא את המסך ומחליף סדר יום מוכר היטב לכל פוליטיקאי ותיק - לצד ההימור והסיכונים הגבוהים שבמהלך. השאלה איננה אם קיימת משיכה כזו, אלא כיצד היא מתורגמת למדיניות - ובמי היא פוגעת בדרך.
אי אפשר להתעלם מן ההקשר הישראלי. עצם העובדה שהרעיון נשמע אפשרי מלמדת על עומק התלות ועל השחיקה בהבחנה בין אינטרס ביטחוני לבין אינטרס פוליטי. ישראל של השנים האחרונות למדה עד כמה קל לערבב ביניהם. מדיניות חוץ וביטחון משמשות לא פעם כרקע לתמרונים פנימיים, וכאשר הדרג המדיני מצוי תחת לחצים אישיים, פוליטיים ומשפטיים, ההבחנה הזו מיטשטשת עוד יותר.
לנתניהו יש לוח זמנים משלו, גם אצלו הלו"ז הפוליטי אינו מסתכם במפות ובטווחי טילים גרידא. גם לנתניהו יש בחירות השנה והמחיר הפוליטי של טעון מדינית-ביטחונית עלול להיות גבוה מנשוא. בתוך מציאות כזו, עימות רחב טומן בחובו גם אפשרויות פוליטיות: מצב חירום, דחיית הכרעות, ריכוז תשומת הלב בזירה אחת. זו אינה טענה למניע יחיד, אלא תזכורת לכך שפוליטיקאים פועלים תמיד בתוך מערך שיקולים רחב - ובמערך הזה שזורים גם הישרדות ותדמית.
המונח שמסתתר בלב הפרסום של 'פוליטיקו' איננו "תקיפה", אלא "תמיכה בתקיפה".. לכאורה מדובר בתמיכה אמריקאית בישראל. בפועל, אם התרחיש אכן נשקל, ישראל מתבקשת לייצר את התמיכה הדרושה לנשיא האמריקאי באמצעות יכולת לשאת בתגובה, לשלם מחיר כבד, לספוג את השלב הראשון כדי לאפשר לאחרים להצטרף.
וזו השאלה שאסור לעקוף: מי מקבל את ההחלטה, ומי נושא בתוצאות. מלחמה היא עניין כבד משקל מכדי לנהל אותה כתרגיל תקשורתי. היא כבדה מדי גם עבור פוליטיקאים שמודדים מציאות בשורות כותרת. כאשר שיקולים אלקטורליים, אישיים ומשפטיים נשזרים אל תוך שיח ביטחוני, הציבור נותר לעיתים מחוץ לחדר שבו מתקבלות ההכרעות - אך בתוכו כאשר המחיר נגבה.
ייתכן שהפרסום נועד לבחון תגובות. ייתכן שמדובר בהדלפה חלקית שנופחה. ובכל זאת, עצם האפשרות שישראל תיתפס ככלי לפתיחת מערכה שמטרתה לשכנע קהל רחוק צריכה לעורר כאן דיון רציני ושקול. לא די באמירה חגיגית על “זמנים היסטוריים”. רגעים כאלה מחייבים יותר משפה גדולה - הם מחייבים בירור צלול של אינטרסים, גבולות וסיכונים, לפני שהשעון מתקדם צעד נוסף.
התרעות פיקוד העורף