הספינה נשאה את דגל מלטה, אך האיראנים שתקפו אותה לא התעניינו במשימתה או בשאלה מיהם בעליה. הם רצו להפחיד כל מי שיחלוף בצוואר הבקבוק של הורמוז. יממה לפני כן הם תקפו בטילים את נמל ראס תנורה בסעודיה.
בתי הזיקוק בנמל מייצרים מדי יום כחצי מיליון חביות נפט. הם תקפו גם את נמל ראס לפאן בקטאר. זהו נמל תעשייתי מהגדולים בעולם, מרכז בינלאומי לייצור וייצוא גז טבעי וזיקוק נפט. הם ירו גם לנמל החדשני אַלדוּקְם בעומאן, שהוקם בידי הסולטנות ככתף יבשתית שתעקוף את מצרי הורמוז. בנמל סלמאן בבחריין הם פגעו והעלו עשן שחור. זה הנמל הגדול בממלכה והחשוב ביותר שלה. ואז שוב תקפו את ראס תנורה.
שלושתם מארחים בסיסים אמריקאיים. יש היגיון בשיגעון, וייתכן כי עבור האיראנים זהו ההיגיון היחידי מתוקף נסיבות החירום שבהן הם מצאו את עצמם. הנחיתות שלהם מול ארה"ב וצה"ל אינה מאפשרת להם לבלום את המצור הצבאי בהשבת מלחמה שערה. לכן הקלף היעיל ביותר המצוי בידיהם בימים אלה הוא איום והטרדה של הכלכלה העולמית.
מדינות המפרץ, במיוחד קטאר, סעודיה ואיחוד האמירויות, מייצאות את עיקר הנפט והגז שלהן לסין, הודו, יפן ושכנותיהן. כאשר מתקני הזיקוק ונמלי היציאה במפרץ הערבי מותקפים ללא הרף ובחמת זעם, משקי האנרגיה של בירות המזרח מאוימים. גם בשל צמצום המכליות הנשלחות אליהם, וגם בהתייקרות המחירים.
מצרי הורמוז הם השער שדרכו יוצאות המכליות מנמלי המפרץ למזרח הרחוק, ולכן הותקפה בהם הספינה המלטזית. מסעודיה, קטאר, איחוד האמירויות ועומאן. בנתיבים הללו עושות הנסיכויות את הכסף הגדול, את המיליארדים. חברת Kpler, העוקבת אחר תנועה של מכליות וספינות מטען ברחבי העולם, דיווחה כי נפח התנועה בהורמוז פחת השבוע ב-90%.
בימי שגרה חולפות בהם 50 עד 80 ספינות. בימים האחרונים פחת המספר הזה לכלי שיט בודדים. בכך עשו האיראנים לתחבורה הימית מה שעשו החות'ים שנתיים לפניהם בים סוף. הם איימו על ספינות והשביתו את הנתיבים.
ישראל בסוף הרשימה
עד לפני שבוע, הקפידה דוחא לשמור על יחסים טובים עם טהרן ונחשבה לידידתה הערבית הקרובה ביותר. השתיים חולקות בים את שדה הגז הטבעי הגדול בעולם. זו קרן השפע של שתיהן, והיא כופה עליהן לשמור על יחסים טובים בכל מחיר. אבל קטאר היא גם יצואנית הגז מספר 3 בעולם, ועל כן זכתה בכבוד המפוקפק להיות מופגזת ללא הרף על ידי שותפתה העסקית. זה לא אישי, חלילה, אלא מאבק קיומי. איראן חותרת לכפות על קטאר הקפאה של הייצור כדי שמחירי הגז בעולם יטפסו.
שוקי האנרגיה אכן מיהרו להגיב בעליות שערים, אבל וושינגטון הראתה איתנות ולא מיהרה להישבר. הנשיא טראמפ, עולץ כדרכו, שיבח את בחוריו על הישגיהם עד כה והאיץ בהם להמשיך להכות באויב. גם לאיראנים יש סבלנות. הם הכינו את התוכנית הזו במשך תקופה ארוכה, ואין להם ברירה אלא להמשיך בה עד חורמה.
כלפי חוץ הם טענו כי הם מפגיזים מטרות צבאיות במדינות המפרץ, ולא את המדינות עצמן. ואכן, הם תקפו בסיס באיחוד האמירויות שבו פועל חיל האוויר הצרפתי, תקפו נמל ימי בבחריין שבו שוהה הצי הבריטי, וכמובן את המפקדה האמריקאית במזרח התיכון ומרכז אסיה, השוכנת בנסיכות קטאר. אבל כל אלה מצויים במקום השני. בראש סדר העדיפויות הם הציבו את תעשיית הנפט והגז של המפרץ. אחריה את שגרירויות ארצות הברית ובסיסי הצבאות המערביים, ובסוף הרשימה את ישראל וכל האחרים.
מהסיבות הללו בדיוק נוצרים שליטי המפרץ את האש ולא משיבים מלחמה. כדי לא לתת לאיראנים את התענוג של מלחמה אזורית, שבה מחירי הנפט והגז עלולים להשתולל. ממילא המלחמות הללו הן מלחמותיהם של משוגעים אחרים, והם גם אלה שעושים את העבודה. כולם באזור מנסים לבנות לעצמם "פרוקסי", כלומר שליחים או סוכני משנה. ארגונים או מיליציות שיילחמו במקומם, והם ישלטו בהם מרחוק. בספורט הזה, הקטארים הצליחו יותר מכולם. הפרוקסי שלהם הוא צבא ארה"ב.
היה מרתק לצפות בהופעתו של מאג'ד אל-אנסארי, דובר משרד החוץ הקטארי. ביום שלישי הוא ניצב מול המצלמות וסיפר כי 101 טילים בליסטיים ירתה איראן לשטחה של קטאר, ועוד עשרות כלי טיס מתפוצצים. נוסף על כך שיגרו האיראנים לשטחה של קטאר שני מטוסי קרב מסוג סוחוי-24. צמד סוסי הכנף הסובייטיים, שגילם כמעט 60 שנה, דהרו לשמי הבירה דוחא אך הופלו בידי מערך ההגנה האווירית של קטאר. בזעמם, החליטו הקטארים לנקוט צעד מרחיק לכת. הם זימנו את השגריר האיראני למשרד החוץ שלהם ונזפו בו. תארו לכם, הם אפילו התקשרו לטהרן ומחו בקולי קולות.
אפשר לנחש כיצד הייתה נוהגת ישראל לו הייתה מותקפת בידי ידידה שכנה בטילים ומטוסי קרב. יש להניח כי השגריר הזר היה מסולק, ועוד לפני שיספיק לנחות חזרה בארצו, מטוסי חיל האוויר היו משיגים אותו ומעלים בבירתו פטריות עשן. אבל קטאר איננה ישראל, ולמרות המצוקה חסרת התקדים שאליה נקלעו, שליטיה עדיין מנהלים את המשבר בקור רוח. בסופו של דבר, אף קטארי לא נהרג בתקיפות. מטרתם של האיראנים איננה לכבוש את קטאר או לפגוע במשטר, אלא להקפיא זמנית את תנועת המכליות מזרחה.
יום אחד, לא בעוד הרבה זמן, נושאות המטוסים המפוארות יחזרו הביתה, חיל האוויר הישראלי ישוב לבסיסיו, והקטארים יצטרכו את האיראנים כדי להמשיך להפיק מהאדמה את הזהב הנוזלי שהפך אותם למי שהם. הן יצטרפו, הנסיכויות, אם עוד קווים אדומים ייחצו. למשל, אם ייפלו בקרבם נפגעים רבים בנפש. טרם באה השעה.
גורמי ביטחון ישראליים הדליפו השבוע לעיתונאים כי איראן ירדה מהפסים, כך במקור, והיא לוקה ביצר התאבדות. מיהרתי לדפדף בעיתונים כדי לראות מיהם חבריי למקצוע שקונים את הסחורה הזולה. הנה עצה לקצינים שמנסחים את המסרים: ראשית, ראינו לאן הזלזול באויב הביאנו לפני שנתיים וחצי. הגיע הזמן להיגמל מהמנהג.
שנית, גם אם מצאתם עיתונאים שפיהם פעור כגוזלים והם יאכלו כל גרגיר, כדאי לשקול היטב את טיב המסר. מיליוני הישראלים במקלטים זכאים למידע אחראי ולא לסיסמאות ריקות. נכון שאיראן בנחיתות צבאית, וצה"ל מפליא להכותה. ועדיין, מכונת המלחמה שלהם עומדת על רגליה ואף זרעה בנו אבידות.
סטירות הלחי המצלצלות שטהרן מחלקת לשכנותיה הערביות הן צעד נכון בנסיבות העניין, ואף שלפנינו השתוללות זעם של תלמיד מופרע, המדיניות הזו היא היחידה שיש בה סיכוי מבחינתם לקצר את משך המלחמה.
התרעות פיקוד העורף