המתקפה על מדינות המפרץ היא רק ההתחלה: התוכנית של איראן נחשפת | עמית יגור

1. התקפות חוזרות ונשנות בשטחה של ערב הסעודית, שהביאה לפגישה של שר ההגנה הסעודי עם מקבילו הפקיסטאני - מדינת גבול עם איראן ממזרח - לדיון בהסכם ההגנה המשותף (מספט' 2025), לפיו תקיפת אחת המדינות נחשבת לתוקפנות נגד שתיהן.

2. התקפות רחבות על קטאר ופגיעה במתקני הפקת הגז הנוזלי הגדולים בעולם, כולל ניסיונות לתקיפת בסיס אל עודייד האמריקני עם מטוסי קרב איראניים (שיורטו).

3. ניסיון לעורר מרד בבחריין נגד בית המלוכה הסוני באמצעות הרוב השיעי במדינה ותאי טרור רדומים. סעודיה שלחה (כבעבר) סיוע צבאי.

4. תקיפות בעיראק (נמל בצרה), כווית ועומאן.

5. שתי תקיפות כטב"מ באזרביג'אן (מדינת גבול עם איראן מצפון), וזאת כמה שעות לאחר שנשיא אזרביג'אן ביקר בשגרירות האיראנית בארצו להביע תנחומים על מותו של חאמינאי.

6. ירי טילי ים לעבר מיכליות נפט וגז במפרץ הפרסי כחלק מניסיון לחסום את מיצרי הורמוז.

הן מבחינת רוחב הגזרה והן מבחינת מספר הטילים, מדובר בזירה עצימה לא פחות מזו בישראל, ולהערכתי אם נבחן לעומק נגלה אולי שזו, באופן מפתיע, הזירה העיקרית.

השאלה הנשאלת היא כמובן מדוע המשטר באיראן מעדיף לפגוע ביחסיו השבריריים גם כך עם שכנותיו הסוניות, חלקן בעלות יכולת היזק לא קטנה, ולא להתמקד בישראל, והאם לא מדובר בצעד של איבוד עשתונות בנוסח "תמות נפשי עם פלישתים".

התשובה הרציונאלית ניתנת כמעט בכל מקום ונחלקת לשתיים:

1. המשטר מתנהג כ"חיה פצועה" התוקפת כל מי שהיא רק יכולה, וזה רק מעיד על הלחץ שבו הוא נמצא.

2. לפיכך, יש למשטר אינטרס מובהק לעצור את המלחמה. איך? ליצור לחץ ערבי שיביא ללחץ על ארה"ב לסיים את המערכה, ואם זה לא יקרה אז משבר אנרגיה בוודאי יביא לכך - שתי ציפורים במכה אחת.

אלא שבחינה מעמיקה של ההגיונות בבסיס התפיסה הזו חושפת כמה דברים מעניינים:

1. ישראל אינה נתפסת עוד בעיני המשטר כחוליה חלשה - אם בעבר יכולה הייתה להשיג השפעה מוראלית על העורף הישראלי באמצעות התשה במטחים או באמצעות פגיעות ונזק, הרי שכעת לא נראה שזה רלוונטי. העורף הישראלי התחסן ומקרין חוזק ותמיכה רחבה במערכה (כלומר מוכן לספוג בעבורה), ובמקביל תוספת ההגנה האמריקנית מקטינה את הסבירות להצליח לחדור ולפגוע.

2. מדינות ערב ממילא מעורבות במערכה וארה"ב פועלת משטחן. יתרה מכך, הן לא יגיבו. הן חלשות מדי, והסבירות היא שישראל וארה"ב לא יהיו מעוניינות בהתערבותן.

אם אכן אלו הם פני הדברים, המשמעות היא שההתקפה האזורית הרחבה של המשטר האיראני אינה איבוד עשתונות אלא משהו מאוד רציונאלי שתוכנן זמן רב מראש עם רשימת מטרות מוגדרת, ובתאימות מלאה עם האיומים האיראניים לפני המערכה.

ההיגיון המנחה: מדינות האזור הן "החוליה החלשה" בעימות הנוכחי. ההפעלה הייתה "על אוטומט" בהתאם להנחיות חמינאי טרם חיסולו.

לנו, בעלי החשיבה המערבית, קשה לעיתים לתפוס כיצד צד שנמצא בעימות מזוין שבו הוא נחות, מבקש להרחיב את המערכה ולפגוע ביחסיו עם מדינות נוספות ולכאורה להפוך עצמו ל"נחות יותר".

אלא שהחשיבה הג'האדיסטית-אסלאמית היא הפוכה. מה שחשוב אינו ניצחון ושמירה על לגיטימציה אזורית ובינלאומית, אלא שרידות בכל מחיר (!) שהיא הניצחון גם אם המשטר ישרוד במצב אנוש (השיקום אינו בעיה מבחינתו).

אלא שככל שמתקדמת המערכה, מתברר כי ההתקפה האזורית האיראנית יכולה להיות גם מקח טעות. כלומר, לא רק שאינה מדרבנת לפי שעה ללחץ על ארה"ב להפסיק את המערכה, אלא שגורמת למדינות נוספות להיכנס למערכה (כל אחת בדרכה היא) ובכך דווקא לפגוע בסיכוייו של המשטר לשרוד - הפוך ממה שרצה המשטר להשיג.

במובן הזה חשוב להדגיש כי חלק מהמדינות הן מדינות גבול, חלקן עם מיעוטים זהים לאלו הקיימים באיראן, העשויות לאפשר תגובה משטחן להתקפות האיראניות כולל חימוש ועידוד קבוצות בדלניות. במצבו הנוכחי של המשטר, זה עשוי להתגלות כזרז משמעותי למחאה העממית וכחרב פיפיות למשטר.

נראה שגם במשטר האיראני עצמו אולי מתחילים להבין זאת, והדעות בעניין חלוקות: מחד נשיא איראן שהצהיר כי "החלטנו שלא נתקוף עוד מדינות שכנות, כל עוד לא נותקף משטחן", ומאידך משמרות המהפיכה שתקפו הבוקר, לאחר דבריו אלו, את נמל התעופה הבינ"ל של דובאי אותו הזכרתי בראשית הטור.

נמשיך לעקוב בעניין.