למעשה, מהדברים שכתב אליהו עולה מסר משולב: מצד אחד, הוא מעניק למחלקת החנינות קרדיט מקצועי על עצם עבודתה; מצד שני, הוא מבקש לערער מן היסוד על מסקנותיה ועל המסגרת המשפטית שבה נבחנה הבקשה. מעבר לכך, מן הניסוח שלו ניתן להבין בבירור כי חוות הדעת שהתקבלה במשרד המשפטים אינה מעניקה רוח גבית למהלך, אלא להפך - מציבה בפניו מכשול משמעותי, ואולי אף נועדה לשיטתו לבלום את האפשרות לחנינה בשלב הנוכחי.
במרכז הטיעון של אליהו עומדת הטענה כי סמכות החנינה של נשיא המדינה היא סמכות רחבה, עצמאית וריבונית, שאינה כפופה רק להיגיון הרגיל של הדין הפלילי. לדבריו, מחלקת החנינות נשענה על פרשת ברזילי (קו 300) בניסיון לשלול או לצמצם את האפשרות להעניק חנינה לנתניהו כעת, אולם פסק הדין, לטענתו, דווקא מכיר בעצם קיומה של סמכות החנינה גם בטרם הרשעה, ואף מאפשר להביא בחשבון שיקולים לאומיים, מדיניים וביטחוניים. אליהו כתב כי בימים אלה הוא שוקד על חוות דעת מטעמו, שתוגש לנשיא ותבקש להציב את סמכות החנינה "במקומה החוקתי הראוי".
מבחינה פוליטית, אליהו אינו נסוג לנוכח העמדה המקצועית שהתגבשה במשרד המשפטים, אלא בוחר להתעמת עמה חזיתית ולנסות לייצר מסלול נגדי. בכך הוא מכין את הקרקע למצב שבו לנשיא המדינה יוצגו שתי תפיסות סותרות בתכלית: האחת, מקצועית-משפטית, שלפיה אין מקום לחנינה בשלב זה; השנייה, פוליטית-חוקתית, שלפיה דווקא בשל הנסיבות החריגות יש מקום להפעלת הסמכות.
בשלב זה לא התקבלה החלטה, והכרעה אינה נראית מיידית. אולם הפוסט שפרסם אליהו מבהיר כי מבחינתו, ההדלפות על חוות הדעת לא סגרו את הדלת בפני חנינה לנתניהו - אלא דווקא פתחו את המערכה הבאה עליה.
התרעות פיקוד העורף