מאחורי ההערכה הזאת עומדת תמונת מצב רחבה יותר, שמצטיירת כעת בירושלים: במקביל לעלייה בעוצמת האש מצד חיזבאללה, מתנהל גם מאמץ מדיני - לבנוני ובינלאומי - לבחון אפשרות של הסדרה או הפסקת אש. אלא שלעת עתה, לפחות לפי ההתרשמות בישראל, הציר הצבאי גובר על הציר המדיני, וחיזבאללה אינו פועל כמי שמחפש ירידה מהעץ, אלא כמי שמנסה לשפר עמדות באמצעות החרפת העימות.
בישראל מזהים, אם כן, לא רק המשך של הלחימה, אלא ניסיון של חיזבאללה לעצב כבר עכשיו את כללי הסיום. ההבנה היא שהארגון אינו מבקש רק לשרוד את המערכה או לשמר את כוחו, אלא לייצר מציאות חדשה שבה, בתום הלחימה, ישראל לא תוכל להמשיך לפעול בלבנון לפי דפוסי האכיפה שנקטה עד כה. מבחינת ירושלים, זהו יעד אסטרטגי של הארגון - לא רק יעד טקטי.
במקביל, נשיא לבנון מנסה לקדם נתיב אחר. עאון פועל לגיבוש מסגרת שתאפשר שיח מדיני ותבחן אפשרות של הסדרה, אך בלבנון עצמה מתקשה ההנהגה הרשמית לכפות קו אחיד על כלל השחקנים. לפי ההערכה בישראל, הפער בין מוסדות המדינה בלבנון לבין חיזבאללה הולך ומתרחב: בעוד עאון מנסה להשאיר פתח למהלך מדיני, חיזבאללה מתייצב בעמדה לעומתית, מסרב בשלב זה להיכנס למסלול של מו"מ, ומאותת כי מבחינתו המשך הלחימה משרת את מטרותיו.
זהו לב הסיפור בשלב הנוכחי. בצד הלבנוני הרשמי יש ניסיון להשאיר דלת פתוחה להסדרה, אולי אפילו לבנות תשתית ראשונית לשיחות. בצד של חיזבאללה, לעומת זאת, אין כרגע נכונות לתת למאמץ הזה להתפתח. התוצאה היא מצב שבו לבנון מדברת בשני קולות - קול מדינתי שמבקש לבלום הידרדרות, וקול צבאי - אידיאולוגי שמעדיף הסלמה. בישראל עוקבים מקרוב אחרי הפער הזה, אך נכון לעכשיו לא מזהים בו מנוף שיכול להביא לפריצת דרך מהירה.
בירושלים גם לא מסתירים כי מבחינתם המערכה בצפון אינה תלויה בהכרח רק בזירה הרחבה יותר או בקצב ההתפתחויות מול איראן. ההערכה היא שגם אם תהיה התייצבות בגזרות אחרות, העימות עם חיזבאללה עשוי להימשך, כל עוד ישראל תסבור שהמטרות בצפון לא הושגו וכל עוד הארגון ימשיך לנסות לכפות תנאי סיום נוחים מבחינתו. במילים אחרות, במערכת המדינית לא מדברים כרגע בשפה של עצירה קרובה, אלא בשפה של מאבק על כללי היום שאחרי.
בישראל רואים סימנים לכך שחיזבאללה נערך גם הוא למערכה ממושכת יותר - כזאת שתשלב המשך ירי, התשה, ניסיון לשמר כוחות ולשחוק את המרחב המדיני של ישראל. מכאן גם נגזרת הרגישות הרבה לכל ניסיון לבנות נוסחת סיום שבה ישראל תידרש, הלכה למעשה, לוותר על מרכיבי האכיפה והלחץ שביקשה לשמר בלבנון. מבחינת ירושלים, זהו קו אדום.
על הרקע הזה, האזהרות הישראליות כלפי ביירות הולכות ומחריפות. המסר המועבר הוא שלא ניתן יהיה להפריד לאורך זמן בין אחריותה של המדינה הלבנונית לבין פעולותיו של חיזבאללה, במיוחד אם מוסדות השלטון ימשיכו להתקשות לרסן אותו. המשמעות היא שהלחץ הישראלי אינו מופנה רק כלפי הארגון עצמו, אלא גם כלפי המערכת המדינתית בלבנון - מתוך תפיסה שלפיה אם לא תופעל ריבונות אפקטיבית נגד חיזבאללה, ישראל תגבה את המחיר בדרכים אחרות.
התרעות פיקוד העורף