גם מאחורי טיעון משפטי לא יכלו באמת להסתתר. לו רצו באמת היו נתלים בהחלטותיו של השופט מנחם מזרחי, שפעם אחר פעם קבע שאין שום הצדקה אמיתית להרחקתם של אנשי נתניהו ממנו, למשך פרקי זמן אינסופיים, שאין להם כמעט אח ורעה במשפט הפלילי, בטח שהנסיבות החיצוניות והסיטואציה הייחודית מחייבות זאת. אבל הם לא רצו. להיפך, תאוות הפגיעה בנתניהו כל כך בוערת בהם שלעזאזל המלחמה. ולעזאזל המדינה. הפנטזיה, שכבר לא תתממש, שאוריך לא יוכל להתקרב לנתניהו גם בזמן הבחירות קרצה להם יותר מכל, עד שהשכל הישר שלהם הלך לו לאיבוד.
ברוורמן, אוריך ודרמר הם נכסים חשובים לנתניהו, בעיקר כעת. מאז שהורחקו גורמים בסביבת ראש הממשלה סיפרו שהלשכה בתפקוד חסר. שמדובר בצירים קריטיים, כל אחד בתחומו, שהותירו חלל וחסרונם הורגש ביותר. חזרתם של ברוורמן ואוריך, והתגייסותו המפתיעה של דרמר לחזור אחרי שאך זה מזמן גמל בליבו לפרוש, הם הישג אדיר לנתניהו. ניצחון מוחלט אישי קטן. ומכה לכל הייתר.
אלה שתקפו אותו על כך שלא מינה בינתיים אנשים אחרים, היו תוקפים אותו שבעתיים אם לא היה שומר אמונים לאנשיו. אלה אותם אנשים שמחאו כפיים כשאהוד אולמרט הכריז כי מינה שר אוצר שחשוד במעילה בכספים. רק "כי הוא חבר שלי" בלי להתבלבל ובלי להתנצל. מוחים על קידום "חוקי מריבה" בכנסת אבל מריעים כשבית המשפט ידון בשבוע הבא בהדחת שר ללא חשדות באמצע מלחמה ולראשונה בתולדות המדינה. זו לא "מריבה" באמצע מלחמה. זו התנהלות נורמטיבית. ברור.
מחלקת החנינות במשרד המשפטים, כתבה בחוות הדעת לגבי חנינת נתניהו, אחרי עשרות פלפולים ונימוקים משפטיים, שבבואה לשקלל אותם יחד עם שיקולים אחרים: ביטחוניים, מדיניים, ובינלאומיים- נתקלה בקושי כיוון שאין לה את הידע הדרוש לקחת אותם בחשבון. פסקה קצרה זו, שכמעט שלא הורגשה בין בליל המלל המשפטי מספרת בעצם את הסיפור כולו על מערכת המשפט הישראלית בשנים האחרונות: הסתכלות צרה כמו מבעד חור של מנעול מול בעלי ראייה חובקת עולם. אפס אחריות אבל עם מאה אחוז סמכות. לא מסוגלים לראות מילימטר מעבר לבועה המשפטית, לעומת מרחב השיקולים הרחב הנדרש מהנהגה נבחרת. לו היו מוציאים את ראשם דרך חלון המבצר המשוריין בו הם דרים, ברוורמן ואוריך היו חוזרים מזמן. אבל כנראה שמבני האצולה המנותקים זו דרישה מוגזמת מידי.
התרעות פיקוד העורף