הרש מותח ביקורת גם על תנאי הסף לקבלת פיצוי, ובעיקר על הדרישה לירידה של 25% במחזור. לדבריו, מדובר בעיוות כלכלי שמותיר עסקים רבים ללא מענה. "עסק שירד ב-24% לא יקבל דבר, גם אם מדובר בפגיעה של עשרות אלפי שקלים בחודש", הוא אומר. במציאות שבה שיעורי הרווח של עסקים קטנים נמוכים יחסית, גם ירידה של 10% עד 15% במחזור עלולה להספיק כדי לדחוף עסק אל סף קריסה.
מעבר לכך, הוא מזהיר כי המדיניות הקיימת מייצרת תמריץ שלילי. במקום לעודד התאוששות מהירה וחזרה לפעילות, עסקים עלולים להאט פעילות כדי לעמוד ברף הזכאות. במקביל, כספי הפיצויים מגיעים לעיתים רק לאחר חודשים, תקופה שבה תזרים המזומנים של העסק כבר נשחק באופן משמעותי.
הרש מדגיש כי הפגיעה בעצמאים רחבה יותר מהשאלה מה קורה לבעל העסק הבודד. לדבריו, עצמאים מעסיקים עובדים, רוכשים שירותים, משלמים מסים ומחזיקים שרשראות אספקה. לכן, כשהם נפגעים, נפגעים גם שכירים, ספקים ולקוחות. במובן הזה, עיכוב במתווה פיצויים אינו רק בעיה נקודתית אלא גורם שעלול להעמיק את ההאטה הכלכלית.
לדבריו, למודל כזה יש יתרון כפול: מצד אחד, המדינה שומרת על רשת הביטחון החברתית הכללית, ומצד שני, העצמאים מקבלים שליטה גדולה יותר על היציבות הכלכלית שלהם. בנוסף, הוא סבור כי מנגנון כזה עשוי להפחית עומס בירוקרטי ולצמצם את הפגיעה המצטברת במשק בזמן חירום.
בסופו של דבר, הרש טוען כי השאלה האמיתית אינה רק כיצד לפצות עצמאים לאחר שנפגעו, אלא כיצד לבנות מראש מערכת שלא קורסת מחדש בכל משבר. "מדינה שמבוססת על יזמות, חדשנות ועצמאות עסקית לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר מאות אלפי עצמאים תלויים בהחלטות שמתעכבות שוב ושוב. אם אחרי שנים של משברים עדיין לא נבנה מנגנון יעיל, אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות “לתקן” ולהתחיל לבנות מחדש".