זו גם הסיבה לזהירות הישראלית. לפי גורם ישראלי, מתחילת המערכה בוצעו נגד ישראל יותר תקיפות מאדמת לבנון מאשר מאדמת איראן. בעיני ירושלים, זה הנתון שמכתיב את סדר העדיפויות: לפני כותרות על נורמליזציה, הסדרה או הסכם ביניים, ישראל רוצה לראות שלבנון מסוגלת לפעול נגד מוקד האיום שפועל משטחה.
לפי גורמים ישראליים, הפער המרכזי אינו ברמה ההצהרתית אלא ביכולת הביצוע. בישראל מבקשים לראות צעדים ממשיים מצד לבנון - החל מהגבלת מקורות המימון של חיזבאללה, דרך פגיעה בתשתיות התומכות בו ועד הפגנת שליטה אפקטיבית בדרום המדינה. בהיעדר צעדים כאלה, מתקשים בירושלים לראות בסיס להסדרה יציבה. בשיחות עם הגורמים המעורבים במאמץ התנעת השיחות לא מדברים רק על פירוק מנשק, יעד שגם בישראל לא מציגים כמהלך פשוט או מיידי, אלא על קו רחב יותר של צעדים שיפגעו במנגנונים שמחזיקים את חיזבאללה בעמדת הכוח שלו.
מכאן מגיעה גם אחת השאלות המרכזיות שעליהן עדיין אין תשובה ברורה: מה בא קודם. בישראל לא ניסחו עדיין קו פומבי מסודר בשאלה אם צעדים לבנוניים צריכים להקדים פתיחת שיחות, או שאפשר יהיה לבחון אותם תוך כדי תהליך. גם המושג "הסדר ביניים" עדיין אינו מוגדר עד הסוף. האפשרות הזו נבחנת, אך אין עדיין בהירות אם מדובר ברעיון זמני שנועד לייצב את הגבול ולצמצם את האש, או בתחנה ראשונה בדרך למהלך רחב יותר.
אלא שבירושלים לא מסתכלים רק על הנשיא הלבנוני. לפי גורם ישראלי בכיר, מי שמעסיק באמת את מקבלי ההחלטות בישראל הוא נביה ברי. ההערכה היא שעאון מעוניין מאוד בהסדר, וגם שהצרפתים משקיעים מאמץ ניכר כדי לקדם מהלך. אבל בישראל סבורים שהשאלה החשובה אינה מי רוצה הסדר, אלא מי מסוגל לקחת יוזמה מדינית ולתרגם אותה להסכמה פוליטית שתעמוד גם מול חיזבאללה. במובן הזה, ברי נתפס בירושלים כדמות מפתח - האיש שיכול לספק למהלך כזה גב פוליטי שיעי, או לחסום אותו.
ההערכה הזאת נובעת מהבנה בסיסית של המערכת הלבנונית. מבחינת ישראל, הפער האמיתי איננו בין שלום למלחמה, אלא בין המוסדות הרשמיים של לבנון לבין מוקדי הכוח שפועלים בתוכה. לכן בירושלים לא מסתפקים בהצהרות של הנשיא או של הממשלה, אלא מנסים להבין מי יוכל, אם יושג משהו, לשאת אותו פוליטית. ברי חשוב בהקשר הזה לא רק בגלל מעמדו הרשמי, אלא מפני שהוא נחשב לכתובת שמסוגלת להשפיע על השדה השיעי ועל סביבת חיזבאללה.
גם עמדתו הפומבית תורמת להסבר מדוע שום דבר לא זז מהר. לפי ההערכות בישראל, ברי אינו מעוניין במשא ומתן תחת אש, וגורס שקודם צריכה להיות הפסקת אש ורק אחר כך שיחות. בישראל סבורים שאם יתפתחו הבנות שיתאימו לאינטרסים הלבנוניים ולמאזן הכוחות הפנימי, הוא עשוי בהמשך לתמוך בהן. ההיגיון שמנחה את השיח הזה בירושלים הוא שגם אם חיזבאללה לא יתלהב מהתוצאה, הוא עשוי לבסוף להתיישר אם יקבל איתות ברור מן המערכת הפוליטית השיעית.
החשבון הישראלי אינו נעצר בביירות. לפי ההערכות שנשמעות בירושלים, קשה לראות התקדמות של ממש כל עוד המערכה מול איראן נמשכת. ההנחה היא שחיזבאללה לא ירצה להצטייר כמי שמתנתק מן ההקשר האזורי ונשאר לבדו בזירה, ולכן כל הסדרה מולו כרוכה גם בשאלה הרחבה יותר של מצב העימות עם טהרן.
בתוך ישראל עצמה אין תמונה אחידה. יש מי שסבורים שזהו הרגע לנסות ולנצל את הנכונות הלבנונית, את העניין שמגלים בצרפת ואת החולשה היחסית של המערכת הלבנונית כדי לקדם מהלך שיפגע בחיזבאללה פוליטית ומבנית. מנגד, יש גם קולות אחרים במערכת הביטחונית, שסבורים כי אחרי סיום העימות מול איראן יהיה צורך להפנות את המאמץ כולו לעבר חיזבאללה ולהכריע את המערכה מולו באמצעים צבאיים ברורים יותר. המחלוקת הזאת מסבירה היטב למה ישראל אינה סוגרת את הדלת בפני ערוץ מדיני, אבל גם לא ממהרת להציג אותו כיעד מיידי.
נכון לעכשיו, הניסיון להניע שיחות בין ישראל ללבנון עדיין נמצא בשלב הגישוש. לבנון מאותתת עניין, צרפת מנסה לתווך, ובישראל בודקים אם יש מאחורי האיתותים גם יכולת אמיתית לבצע. השאלה שמעסיקה את מקבלי ההחלטות בירושלים אינה רק אם אפשר להגיע להסדר, אלא מי בלבנון יוכל להתחייב עליו, מי יוכל לאכוף אותו והאם הרגע האזורי בכלל מאפשר להתחיל. כל עוד אין תשובות ברורות על השאלות האלה, הערוץ הלבנוני ימשיך להתקדם לאט, בזהירות ובעיקר רחוק מן העין.
התרעות פיקוד העורף