שוב הצפון בוער. שנתיים וחצי לאחר שמלחמת חרבות ברזל שינתה את שגרת החיים לאורך הגבול, ההסלמה המחודשת מול חיזבאללה במבצע שאגת הארי מחזירה את תושבי הגליל לאותה מציאות מוכרת של אזעקות ותחושת הפקרה מתמשכת.
אלא שעבור רבים מהם, הסיפור של הצפון אינו רק ביטחוני - הוא גם אזרחי: פערים עמוקים בתשתיות, מחסור בשירותי בריאות ומאבק מתמיד על משאבים בסיסיים, מציאות שמקבלת משמעות חריפה במיוחד בשעת חירום, כשהצורך בשירותי רפואה והצלה מהירים הופך קריטי עוד יותר.
אבל המאבק שמעסיק אותה בשנים האחרונות נולד מטרגדיה משפחתית. אביה נפטר בגיל 66 באמבולנס בדרכו אל המרכז הרפואי זיו, לאחר פינוי שארך יותר מ-45 דקות - בין היתר משום שבכל אזור הגליל המזרחי פועלת ניידת טיפול נמרץ אחת בלבד עבור יותר מ-115 אלף תושבים. מאז היא פועלת להקמת מרכז חירום רפואי בקריית שמונה.
אנחנו משוחחות אחרי שעברה לילה נוסף ללא שינה עם אזעקות בלתי פוסקות של ירי חיזבאללה. "המצב הוא שבשבוע האחרון היו אזעקות בממוצע כל חצי שעה. במציאות כזו אי אפשר באמת להתרחק מהבית. גם זמן ההתראה קצר יחסית. ביובלים, ליד כרמיאל, יש בערך 30 שניות להגיע למרחב מוגן, אבל איפה שגדלתי, בקיבוץ דן, זמן ההתראה הוא אפס. האזעקה והנפילות קורות כמעט בו זמנית. זה יוצר תחושה מאוד קשה. אתה כל הזמן במצב של דריכות".
הלוואה לבניית ממ"ד
התחושות הקשות פוגעות באמון התושבים בהבטחות לחזרה לשגרה. "יש קושי להאמין כשאומרים לך 'תחזרו הביתה, זה בטוח'. אנשים שואלים את עצמם עד כמה הם יכולים לסמוך על ההבטחות האלה, גם מצד המדינה וגם מצד הצבא", אומרת בזק, אך הביקורת שלה אינה נוגעת רק למצב הביטחוני, אלא גם להתנהלות המדינה כלפי הרשויות המקומיות בצפון.
"עד לאחרונה היא כיהנה כמנכ"לית החברה הכלכלית לפיתוח הגליל העליון, תפקיד שבו הייתה מעורבת בניהול פרויקטים אזרחיים בזמן המלחמה. "בשנה האחרונה עיקר העבודה שלי היה לבנות ממ"דים בגני ילדים.
"כשהמלחמה התחילה לא היו בכלל ממ"דים בגני ילדים באזור. אפס. בתוך חודשים ספורים נבנו עשרות מרחבים מוגנים. המועצה בנתה בערך 70 ממ"דים. המדינה הבטיחה תקציב, בפועל הכסף עדיין לא הגיע. זאת אומרת, ההבטחה קיימת על הנייר, אבל המועצה הייתה צריכה להביא את הכסף לבנייה ממקורות עצמאיים".
האבסורד, לדבריה, גדול עוד יותר משום שמדובר ביישובים שנפגעו ישירות מהמלחמה. "אפילו ביישובים שפונו בהם גני ילדים, שזה הדבר הכי בסיסי, המדינה מבטיחה תקציב אבל בפועל הכסף לא מגיע". לדברי בזק, המנגנון התקציבי של המדינה יוצר מצב שבו הרשויות המקומיות נאלצות לממן בעצמן חלק גדול מההוצאות בזמן מלחמה.
"המדינה אומרת: תבנו, תגישו חשבוניות, ואז נשלם. על פניו זה נועד למנוע שחיתות, אבל אי אפשר לצפות מרשויות מקומיות, במיוחד אחרי שנה של מלחמה, שיהיה להן כסף זמין להוצאה כזו.
"במקביל לבניית המיגון נדרשו הרשויות גם להפעיל מערך חירום אזרחי, כשבמהלך המלחמה פתחנו קרוב ל-70 כיתות וגנים במקלטים גם ביישובים שלא פונו וגם עבור מפונים. צריך להביא ציוד, ריהוט, צוותים - הכל נפל על המועצה. בסוף המועצה הוציאה סכומי עתק. בערך שליש מהכסף הגיע מהמדינה, שליש מפילנתרופיה ושליש מתקציב עצמי".
שיקולים לא רפואיים
לצד הביקורת על התנהלות המדינה מול הרשויות המקומיות, בזק מעורבת בשנים האחרונות גם במאבק אזורי רחב להקמת מרכז רפואת חירום בקריית שמונה - יוזמה שנולדה מתוך הטרגדיה האישית שלה.
"כשהייתי חברת כנסת הייתי יו"ר שדולת הגליל, ובאחד מימי הגליל בכנסת שיתפתי את הסיפור של אבי בדיון בוועדת הבריאות. אחר כך גם התראיינתי וסיפרתי את הסיפור בתקשורת. בעקבות הריאיון פנה אליי אדם שעובד עם כמה גופי פילנתרופיה גדולים בארה"ב וסיפר שהם רוצים לקדם הקמה של מרכז רפואת חירום בקריית שמונה".
לאחרונה נשמעה גם התחייבות ממשלתית ראשונית לתקצב את פעילות המרכז, אבל בזק סקפטית. "לפני כחודש הייתה ישיבת ממשלה בקריית שמונה, ושם ראש הממשלה הצהיר שהוא יאשר תקציב להפעלת המרכז. אבל מניסיון העבר היו הרבה הבטחות. עד שאני לא רואה את התקציב מגיע בפועל, מבחינתי זה עדיין על הנייר".
כיום, היא מסבירה, תושבי האזור נאלצים לנסוע מרחקים ארוכים אפילו עבור טיפול רפואי דחוף יחסית. "היום כל הבדיקות האלה נעשות בצפת או בטבריה. אם מישהו שובר יד, למשל, לפעמים מדובר בנסיעה של יותר משעה".
אחד המכשולים המרכזיים בדרך להקמת המרכז, מספרת בזק, היה דווקא התנגדות מקצועית מצד משרד הבריאות. "לפני כשנה וחצי שוחחתי על הנושא עם מנכ"ל משרד הבריאות. הגישה שלו הייתה שעדיף שבמקרה של אירוע חירום רפואי אנשים יגיעו ישירות לבית חולים גדול, ולא לחדר מיון קדמי". לדבריה, מאחורי הוויכוח עומדות שתי תפיסות רפואיות שונות.
"יש גישה שאומרת שככל שאדם רואה רופא מהר יותר, הסיכוי להציל אותו עולה. אם זה תאונת דרכים, אם זה תסחיף ריאתי, כמו במקרה של אבא שלי, ואם זה אירוע רב-נפגעים. עצם זה שמישהו רואה אותך מהר ומגיב, יכול להציל חיים. הטענה מהצד השני היא שאם אדם מגיע למיון קדמי ומתברר שהוא צריך ניתוח דחוף, עדיין צריך לפנות אותו לבית חולים ואז בעצם איבדת זמן יקר".
עם זאת, בזק מזכירה כי בעבר כבר פעל חדר מיון קדמי באזור: "עד 2011 היה בקריית שמונה חדר מיון קדמי. הוא נסגר בעיקר משיקולים כלכליים, אחרי שצה"ל יצא מלבנון והייתה ירידה במספר אירועי החירום. אז הטיעון היה שלא משתלם להחזיק חדר מיון עבור מספר כזה של תושבים". לדבריה, העובדה שהשירות כבר התקיים בעבר מחזקת את התחושה שהשיקולים לא היו רק רפואיים.
"אם אף פעם לא היה שירות כזה, אפשר היה לנהל דיון מקצועי אם נכון להקים אותו או לא. אבל כששנים היה ופתאום סגרו אותו משיקולים כלכליים, קשה לדעת אם ההתנגדות היום היא באמת מקצועית או פשוט תקציבית".
פערים בלתי נתפסים
המאבק שלה בתחום הבריאות, היא אומרת, נובע גם מהפערים העמוקים בין המרכז לצפון. "יש נתונים שמראים שאנשים בצפון חיים בממוצע שלוש שנים פחות. שירותי הבריאות כאן נחותים כמעט בכל פרמטר: מספר רופאים, מספר מיטות אשפוז, זמני המתנה לתורים. אני מסתובבת הרבה עם המחשבה שאם היינו גרים בתל אביב, אולי אבא שלי היה חי היום. אולי היו מפנים אותו מהר יותר, אולי הוא היה מקבל מעקב רפואי טוב יותר.
"זה המקום שאני רוצה לחיות בו, אבל אני לא מוכנה לקבל את הפערים האלה. לכן אני נלחמת עליהם. גם כשנכנסתי לכנסת ידעתי שאני נכנסת כדי לייצג את הצפון. להביא תקציבים, לקדם בריאות, תעסוקה וחינוך. כי הפערים בין המרכז לצפון עדיין מאוד גדולים".
"התחלתי לכתוב על זה ברשתות, ומפה לשם זה התפתח. הקמתי תנועה חברתית של עצמאים, שהיום יש בה בערך 31 אלף חברים, והמטרה שלה הייתה לייצר רשת ביטחון סוציאלית לעצמאים: דמי אבטלה, דמי לידה, ימי מחלה ודברים בסיסיים שלשכירים כבר קיימים".
להכיר את הנושא מקרוב
אחד הנושאים המרכזיים שבהם היא עוסקת כיום הוא פיתוח התעסוקה בגליל. לדבריה, עד 7 באוקטובר נרשמה דווקא פריחה בתחום אחד: פוד-טק. "ב-2023 אפילו פורסם מאמר שבו קריית שמונה הוגדרה כאחת מעשר הערים המובילות בעולם בתחום. הייתה התפתחות מאוד משמעותית – הוקמה מנהלת אזורית, המדינה השקיעה במאיצים והגיעו הרבה חברות", היא מספרת.
אלא שהמלחמה שינתה את התמונה. "משרד הכלכלה נתן מענקים לחברות כדי להתפנות מהאזור, מתוך כוונה טובה לאפשר להן להמשיך לעבוד. אבל ברגע שחברת הייטק עברה ליקנעם או לקיסריה ועבדה שם שנה וחצי – היא כבר גייסה עובדים והתבססה שם. אין לה סיבה לחזור. בערך 80% מהחברות שהיו כאן ב-2023 כבר לא קיימות באזור".
למרות הפגיעה, בזק משוכנעת שהפוטנציאל של האזור עדיין קיים. "הגליל הפך למרכז פוד-טק כי יש כאן שילוב מאוד ייחודי: מכון המחקר מיגל שמתמחה בחקלאות, שטחים חקלאיים עצומים, ומגוון אקלימי גדול מאוד".
היתרון הזה יוצר תנאים מצוינים לניסויים ולחדשנות בתחום המזון. "במרחק של פחות משעה נסיעה יש לך אזורי אקלים שונים לגמרי, מהחרמון ורמת הגולן ועד הכנרת. זה אזור אידיאלי למחקר חקלאי ולפיתוח טכנולוגיות מזון". אלא שבניית אקו-סיסטם כזה לוקחת זמן. בזק מתארת: "כשיש אקדמיה, מכוני מחקר וחברות שעובדים ביחד, זה לוקח שנים לבנות. ברגע ש-80% מהחברות עוזבות, צריך להתחיל הכל מחדש".
גם כאשר המדינה מציעה מענקים, היא אומרת, הקריטריונים לעיתים לא מתאימים למציאות בצפון. "חלק גדול מהמענקים של רשות החדשנות, למשל, מותנים בכמות עובדים, לפעמים צריך להעסיק לפחות 50 עובדים. אבל רוב החברות בצפון הן קטנות יותר, ולכן הן בכלל לא עומדות בתנאים". הפתרון, לדבריה, חייב להיות דיפרנציאלי: "ליצור מצב שבו ככל שמפעל רחוק יותר מהמרכז או קרוב יותר לגבול – כך ההטבות יהיו גדולות יותר. רק ככה אפשר להביא תעסוקה איכותית לאזורי הפריפריה".
לדברי בזק, אחד התנאים לשינוי אמיתי בצפון הוא ייצוג פוליטי שמגיע מהשטח. זו רק אחת מכמה סיבות שבגללן החליטה לנסות ולהתמודד שוב בפריימריז הבאים של הדמוקרטים. בעיניה, מי שחי בפריפריה מבין את הצרכים שלה אחרת ממי שמקבל החלטות מרחוק. "כשיש חברי כנסת שגרים בצפון, זה הנושא שהם נלחמים עליו", היא אומרת. "אני לא רואה חברי כנסת שגרים במרכז ומתעסקים בצפון באותה רמת מחויבות כמו מי שחי פה. זה טבעי, אנשים נלחמים על מה שהם מכירים מקרוב".
לדבריה, בעבר היו בכנסת יותר מ-20 נציגים מהצפון, מספר שנתן משקל פוליטי משמעותי לאזור. כיום, כשהייצוג קטן בהרבה, גם היכולת לקדם סוגיות אזוריות נפגעת. "אם תהיה נציגות גדולה יותר של אנשים שחיים כאן ומכירים את המצוקות של האזור יהיה הרבה יותר קל להזיז דברים".
התרעות פיקוד העורף