לא רק הברית הישנה והמובנת מאליה בין ירושלים לוושינגטון, אלא גם כל המעגלים שסביבה - מדינות המפרץ, אירופה, הזירה הלבנונית, ואפילו אותה ברית סמויה בין אינטרסים אנרגטיים, סבלנות אזרחית ויכולת פוליטית להחזיק מלחמה לאורך זמן. זה השלב שבו מתברר מי באמת איתך, מי תומך רק כל עוד לא נדרש לשלם מחיר, ומי מעדיף להמתין על הגדר עד שיתברר לאן הרוח נושבת.
עד כה ישראל וארה"ב הגדילו את ההימור. הרחבת התקיפות לעבר משק האנרגיה האיראני מלמדת שהמטרה אינה עוד פגיעה ביכולות צבאיות או גרעיניות נקודתיות בלבד. זו כבר אסטרטגיה של לחץ מערכתי: יצירת כאוס, פגיעה בסמלי השלטון, ערעור שרשרת הפיקוד וניסיון להביא את טהרן אל אחת משתי נקודות קצה - הסכמה להסדר קשוח מאוד או סדק עמוק דיו שיתפתח למיטוט פנימי. על הנייר, זה היגיון מלחמתי ברור. בפועל, זו נוסחת סיכון דרמטית. מפני שזהו מרוץ כפול: מי יישבר ראשון - טהרן או הקואליציה שמולה.
אבל גם הברית הזאת אינה ברית של זהות אינטרסים מלאה. כאן נמצא אולי המתח החשוב ביותר של השבוע השלישי - ישראל וארה"ב נלחמות יחד, אבל לא בהכרח רוצות אותו דבר. בירושלים חושבים במונחים של שינוי אסטרטגי היסטורי - נטרול האיום הגרעיני, החלשת המשטר עד כדי ערעור יסודותיו, ואולי אפילו פתיחת חלון להזדמנות אזורית חדשה. בוושינגטון החשיבה היא אחרת - טראמפ רוצה ניצחון, אבל כזה שאפשר למכור פוליטית, לסגור מהר יחסית ולא לשלם עליו לאורך חודשים בעלייתם של מחירי הדלק, בהתרסקות השווקים או בהסתבכות אזורית בלי סוף נראה לעין.
מכאן נולד הפרדוקס. ככל שישראל רוצה להעמיק את המלחמה כדי להגיע לתוצאה מכרעת, כך טראמפ עלול לגלות שהמקום המסוכן ביותר עבורו אינו בטהרן, אלא בהורמוז. המצר הוא כעת לא רק ציר שיט - הוא נקודת המפגש בין צבא, כלכלה ופוליטיקה. אפשר להרוס עוד אתר, לחסל עוד בכיר, להפציץ עוד תשתית - אבל כל עוד איראן מסוגלת להשאיר בידה יכולת לשבש את תנועת האנרגיה מהמפרץ, היא מחזיקה במנוף לחץ שאין לו תחליף. כמו שאמר לנו השבוע גורם ביטחוני מערבי: "כשלאיראנים יש מנעול, טראמפ מצפה שמישהו ימצא את המפתח, מהר, עכשיו, כי בלעדיו מתגמדים ההישגים המבצעיים". זה משפט שמסביר את המלחמה כולה - לא רק את עוצמת התקיפה, אלא גם את חרדת הזמן שמתחילה לכרסם בצד האמריקאי.
ואז מגיע המפרץ - הזירה הרגישה, המורכבת והמעניינת ביותר במלחמה הזו. שם אין חלוקה פשוטה של טובים ורעים, ידידים ואויבים. השבועות האחרונים שברו אצל מדינות המפרץ אשליה ארוכה - שאפשר לחיות לצד "הנמר האיראני", לתחזק קשר פונקציונלי ולצמצם סיכונים במקרה של עימות ישראלי־איראני. הן, שסופגות אש וחוות איום ממשי על תשתיות, על נמלים, על תעופה ועל כלכלת נפט וגז שבנויה על תדמית של יציבות - כועסות מאוד על איראן. גורמים במפרץ כבר אומרים בגלוי פחות או יותר את מה שבעבר נאמר בלחישה - מי שיורה אלפי טילים וכטב"מים על ערי המפרץ הוא לא ישראל, אלא איראן. בלבנט, ישראל נתפסת עדיין כאיום וכבעיה. במפרץ, לאחר השבועות האחרונים - איראן שבה ותופסת במלואה את מקום האיום המיידי.
מכאן ועד התייצבות מלאה לצד ישראל הדרך רחוקה, כי מדינות המפרץ אינן אוהבות את איראן, אבל גם אינן אוהבות כאוס, ומרביתן סבורות שישראל, בגיבוי אמריקאי, זרקה את האזור כולו אל תוך מלחמה יקרה, מסוכנת ובלתי נשלטת דיה. והן בוודאי אינן רוצות לראות את המשטר בטהרן קורס בלי שיהיה ברור מי יבוא במקומו. מבחינתן התרחיש של איראן מוחלשת אך קיימת עדיף על התרחיש של מהפכה בלתי נשלטת מעבר למפרץ.
אלא שגם כאן צריך להיזהר מאשליות. מי שחושב שהמלחמה הזו תוליד מיד גל נורמליזציה חדש, כנראה לא מבין את האזור. שום בירה ערבית מרכזית לא תדלג מעל הסוגיה הפלסטינית רק מפני שאיראן מסוכנת יותר. ודווקא משום כך כדאי להקשיב היטב גם לאזהרה שמגיעה מן המפרץ. "אנחנו רוצים שהמלחמה הזאת תיגמר אתמול, לא היום" - המשפט הזה, שיש בו גם חרדה, גם מיאוס וגם הבנת המחיר, מסביר מדוע אותה התקרבות ביטחונית אינה מתורגמת להתלהבות מדינית. מי שחי על סף הורמוז רוצה הגנה - אבל יותר מזה, הוא רוצה שקט.
לכן תמונת המצב בסוף השבוע השלישי מורכבת הרבה יותר מן הכותרות. הברית הישראלית־אמריקאית עדיין מחזיקה, אבל מטרותיה כבר אינן חופפות לחלוטין. אירופה אינה נשברת תחת הלחץ האמריקאי, אלא מתרחקת ממנו. מדינות המפרץ מאוכזבות משתי הכתובות גם יחד - מזועזעות מאיראן, חשדניות כלפי ישראל ומפוכחות יותר לגבי גבולות החסות האמריקאית. ובכל זאת, בתוך הערפל הזה נבנות הבנות חדשות - שיתוף פעולה ביטחוני, חלוקת מודיעין, ותחושה אזורית גוברת שהאיום האיראני אינו עוד טיעון תיאורטי, אלא מציאות יומיומית.
בסופו של דבר, זה יהיה מבחן הבריתות האמיתי של המלחמה הזאת. לא אם הייתה לישראל קואליציה באולפנים או בהודעות תמיכה, אלא אם הצליחה לייצר סביב עצמה מערכת אינטרסים יציבה דיה, שתשרוד גם אחרי הפצצה האחרונה. מפני שאם בסוף הדרך יישאר הורמוז כקלף איראני, אזי לבנון תבעבע מחדש, אירופה תתרחק, והמפרץ יסתפק בביטחון חשאי ללא עוגן מדיני. גם הישגים צבאיים מרשימים עלולים להתברר כהישגים חלקיים בלבד.
המלחמה הזאת עוד יכולה לשנות את המזרח התיכון, אבל בסוף השבוע השלישי כבר ברור שזה לא יקרה רק בכוח האש. התנאי לשינוי הוא התשובה לשאלה מי יצליח לבנות מתוכה ברית, ומי יגלה מאוחר מדי שמה שנראה כברית היה בסך הכל נוחות זמנית תחת אש.
התרעות פיקוד העורף