התיעוב שזה שמעורר בי מוביל אותי לכתוב על תופעה נוספת של נבירה גסה בחיי אחרים. אין לה קשר לסבלה של משפחת סטרוק, אך גם כאן מדובר בפלישה בוטה. פלישה לחייהן של אלמנות מלחמה.
בישראל של אחרי מלחמת חרבות ברזל, לכל אחד יש דעה על הכל. על הממשלה, על הצבא, על פוליטיקה, חינוך וכלכלה. יש תחום אחד (לפחות) שבו הדיון הציבורי חצה קו מוסרי ברור, והוא חייהן האישיים של אלמנות מלחמה. בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על אלמנה שבחרה להינשא מחדש, הרשתות החברתיות מתמלאות בתגובות. במקרה הטוב הן מפרגנות, מברכות או סקרניות. במקרה הפחות טוב, והוא גם הנפוץ יותר, הן פשוט מכוערות.
אנשים זרים לחלוטין, שלא מכירים את האישה, את בן הזוג שנהרג, או את האיש שאיתו בחרה לחלוק את חייה כעת, מרשים לעצמם לשפוט בלי רחמים ובאכזריות: איך היא מרשה לעצמה? מה עם זכר המנוח? היא בכלל אהבה אותו? מה עם הילדים (אם יש), איך היא עושה להם את זה, מוחקת את אבא שלהם? מה עם המשפחה שלו, היא לא חושבת מה זה יעשה להם כשהיא מתחתנת כל כך מהר?
מאחורי כל אחד מהשמות הללו יש סיפור קשה של אובדן. בעל שיצא לקרב ולא חזר. משפחה שהתפרקה בן רגע, ילדים שנשארו בלי אבא. ואז, כשהן בוחרות בחיים והלב נפתח מחדש לאהבה, הן שוב מוצאות את עצמן במלחמה, והפעם על שמן הטוב מול מי שידם קלה על המקלדת ופיהם לא מהסס לשפוט באכזריות.
יש מי ש"אוהב" אלמנות מלחמה כל עוד הן מתנהגות בדיוק על פי התסריט שנכתב עבורן. מוכות יגון לנצח, מקדישות את חייהן לזיכרון והנצחה. אישה שממשיכה לחיות, שמתאהבת, שמחליטה להקים שוב בית - חורגת מבחינת המבקרים מה"תפקיד" שאותו מצפים ממנה לגלם.
לחץ חברתי כבד
כאשר האלמנה, וזה לא משנה אם היא נישאת לבן זוג חדש או חיה איתו ללא נישואים, בוחרת לקשור את חייה בחיי אדם אחר, היא למעשה שוברת את הציפייה הלא כתובה הזו. במקום להישאר כסמל שכול, היא חוזרת להיות אדם פרטי, חי.
נתונים שנאספו על ידי ארגונים ועמותות מצביעים על כך שכ-60% מאלמנות צה"ל מתמודדות עם קשיים נפשיים משמעותיים. חרדה, פוסט-טראומה, עומס נפשי וכלכלי עצום, שמתגבר במיוחד כשיש ילדים. זה לעולם לא עניין של "להמשיך הלאה".
ההחלטה להינשא מחדש כל כך מורכבת. היא מגיעה אחרי חודשים, לעיתים שנים, של התלבטות, פחד מביקורת, שיחות כואבות בתוך המשפחה. לא רק האלמנה מתמודדת עם השאלה, אלא גם הוריו של החלל, אחיו וקרוביו, שעוברים הליך רגשי מורכב. זה הליך עדין, אישי ומשפחתי של שיקום, ובדיוק בגלל זה הציבור לא אמור להיות חלק ממנו.
מחקרים נוספים על אלמנות מלחמה מלמדים שהלחץ החברתי יכול להיות כבד כמעט כמו האובדן עצמו. כאשר החברה מצפה מהאלמנה להישאר לנצח בתפקיד "שומרת הזיכרון", היא למעשה מגבילה את זכותה לחיים. מחקר באוניברסיטת חיפה הראה כי יותר משני שלישים מהאלמנות הצעירות נישאות מחדש. זו לא שכחה או השכחה - זה ניסיון לחיות עם ולצד הזיכרון.
בעבר, אלמנת צה"ל שהתחתנה איבדה חלק מהזכויות ומהקצבה שלה. ב-2008 שונה החוק, כך שגם אם היא מתחתנת מחדש, היא ממשיכה לקבל גמלה. בכך, תודה לאל ולמחוקק, אומרת גם המדינה שזוגיות חדשה היא בשורה, שיקום - ולא עילה להכות באלמנה כלכלית.
מאז 7 באוקטובר נוספו מאות נשים למעגל השכול. כשאנחנו מגיבים בביקורת, בזלזול או "רק" בהרמת גבה על מי שבחרה להינשא מחדש, אנחנו לא מגינים על זכרו של החלל, אלא מוסיפים עוד משקולת על כתפיים שכבר נושאות משקל עצום של כאב.
אלמנות מלחמה אינן חייבות לאף אחד הסברים. לא על האבל שלהן, לא על הזמן שלוקח להן להשתקם ולא על הבחירה שלהן באהבה ובחיים חדשים. מי שמבקש לכבד את זכר הנופלים, מוטב שיתחיל בכיבוד חירותן ופרטיותן של הנשים החיות.
התרעות פיקוד העורף