זה לא היה עוד איום בסדרה, זה לא עוד ארגון טרור, זו אפילו לא מדינה ערבית שכנה ושוחרת רע. איראן זה אירוע שונה. ליגה אחרת לגמרי. ואם מישהו היה מראה לכל אלה שעסקו בכך בעבר מה קורה היום, הוא היה משוגר להסתכלות. שנים ארוכות ניסו ראשי המדינה לטכס עצה ותחבולה איך מגייסים את ארה"ב להוביל את המערכה נגד איראן. היו גם רעיונות עוועים שלפיהם אנחנו נתקוף באיראן בהפתעה, בלי תיאום או אישור אמריקאי, בתקווה שארה"ב לא תוכל לעמוד מנגד כשאיראן תגיב – ותצטרף למתקפה אחרינו. כל זה נשאר בתוך החדרים הסגורים ועל שולחנות השרטוט הכמוסים. זה לא היה הגיוני, זה לא היה רלוונטי, לא היה לזה שום סיכוי. כך הבהירו גם האמריקאים עצמם.
במשך עשורים ניטש במערכת הביטחונית שלנו ויכוח על השאלה איך צריך להתמודד עם סכנת הגרעין האיראני: האסכולה המקובלת יותר תמכה במאבק בגרעין עצמו: מדענים, צנטריפוגות, תשתיות, פעילות חשאית של המוסד, סנקציות, גיוס הקהילה הבינלאומית וכו'. האסכולה השנייה, שבה תמכו מעטים, גרסה שאי אפשר למנוע ממעצמה בסדר הגודל של איראן להגיע לגרעין. אפשר לעכב, אפשר לשבש, אי אפשר למנוע. אם הם ירצו מספיק, הם יגיעו. הפתרון, על פי הגישה הזו, היה להפיל את משטר האייתוללות. כשאיראן תחזור להיות דמוקרטיה, הבעיה תיפתר מאליה, ולצמיתות.
כל זה היסטוריה. הנס שמתחולל לפנינו מגמד כל מה שכבר קרה, וצריך לקוות שיאפיל גם על כל מה שעוד יקרה. איראן על הברכיים, סופגת מכות קשות סביב השעון, הפרוקסיז שלה מאבדים אף הם גובה במהירות (בעיקר חיזבאללה), טבעת האש שהוקמה סביב ישראל עולה בלהבות, ו"תוכנית ההשמדה" המפורסמת עשויה להביא להשמדתם המוחלטת של הוגיה.
ואחרי שכל זה נאמר, שלושה שבועות לתוך המלחמה, צריכים להיאמר גם דברים נוספים: אם האירוע לא יסתיים בהפלת המשטר באיראן, הסכנה לא תחלוף. לכן צריך לדאוג שגם כשהאירוע יסתיים ברמה הצבאית־קינטית, הוא יימשך בכל שאר המישורים. צריך להבטיח את העובדה שהאמריקאים יישארו כאן, במלוא עוצמתם, עם סגר ימי ואווירי מלא סביב איראן, עם הידוק מקסימלי של הסנקציות, גיוס כל הקהילייה הבינלאומית, הפעלת מבצעי השפעה פנימיים ובניית גורמים שיוכלו להפיל את המשטר מבפנים.
רוצים הוכחה לנכונות האמירה הנ"ל? בבקשה: תנו מבט דרומה, לעזה. לאחר הטבח והאסון, ישראל התעשתה והשקיעה בעזה שנתיים של מאמץ צבאי חסר תקדים שעלה לנו בחייהם של מאות לוחמים. גם כאן, לא הייתה תוכנית סיום, לא היה תכנון ל"יום שאחרי", אף אחד לא טרח לעשות משהו כדי שיהיה מי שיחליף את חמאס, ולכן קיבלנו בעזה את מה שקיבלנו: חמאס שולט בכל האוכלוסייה, מתעצם ועומד על רגליו, מפוצץ בכסף שזורם אליו מכיוונים שונים, ולא הולך לשום מקום.
אם היינו יוזמים את הסיום, היינו יכולים להכתיב את תנאיו. מכיוון שאילצנו את טראמפ לאלץ אותנו לסיים, אנחנו מנגנים עכשיו כינור שלישי וצופים בכיליון עיניים בבינאום הסכסוך ובצבא שמורכב מחיילי מדינות אסלאמיות שונות ודואג לביטחוננו קילומטרים ספורים משדרות ואשקלון. זוהי תמונה של כישלון מוחלט שאסור לנו לחזור עליה בחזית האיראנית והצפונית.
אין ספק שכרגע אנחנו בשיא. כל יום נוסף של תקיפות עוצמתיות באיראן מחליש עוד יותר את המשטר ואת יכולותיו. השאלה היא מה הלאה. מי שבנה על התקוממות של גורמים חיצוניים כמו הכורדים, הימר על הסוס הלא נכון. מתישהו האירוע עלול להתהפך עלינו. העובדה שממאמץ להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית ולפגוע בתוכנית הבליסטית זה הופך למלחמה על נתיבי הסחר העולמיים, על מחירי האנרגיה ועל מצר הורמוז, היא סוג של אובדן שליטה. כרגע, הוא עובד לטובתנו. ומה יקרה בעוד רגע?
הכוכבית שצריכה להידלק כאן נעוצה בעובדה שמי שאמור לזהות את הנקודה שבה המלחמה הופכת מנכס לנטל, בנימין נתניהו, נגוע בניגוד עניינים מובנה מהרגע הראשון. זה לא סוד שהתמשכות המלחמה בכל החזיתות שירתה את נתניהו פוליטית. הוא הצליח להרחיק את הבחירות מ־7 באוקטובר, הצליח למנוע הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, הצליח לקנות זמן, ועוד זמן, כשהוא דוחה את הבחירות ואת משפטו במקביל ומקווה להשכיח מהציבור את האסונות שאליהם הוביל את המדינה.
האירועים התנ"כיים שחווינו בשנתיים וחצי האחרונות הפכו את נתניהו לקבלן הפיצוצים של האזור, אולי של העולם. האיש שהתרחק מכל צל של עימות, מכל רמז של מלחמה, ש"הכיל" את כל האיומים והסכנות והניח לכל אויבי ישראל להתעצם על הגדרות, מי שהאידיאולוגיה היחידה שהוביל הייתה הנצחת הסטטוס קוו, קידוש השקט והתנזרות מהרפתקאות ומלחמות – התהפך בבת אחת לנגטיב המוחלט של כל זה.
אני מתקשה לסמוך עליו, כמי שאמור לזהות את הנקודה הארכימדית שבה צריך למצות את המאמץ הצבאי ולהמשיך אותו בדרכים אחרות. אני חושש שזה לא יקרה, אלא רק אחרי שהקערה תתהפך ואנחנו ניאלץ לעשות מאוחר, מה שאפשר היה ליזום מוקדם. אם וכאשר הדבר יקרה, זה עלול להמיט עלינו נזקים כבדים בחזית הבינלאומית, ובעיקר בחזית האמריקאית. כבר עכשיו מתחילים בקיעים וסדקים באמריקה, שלפיהם ישראל גררה את טראמפ למלחמה הזו בשערותיו. כל עוד המלחמה נחשבת להצלחה, זה לא נורא. אם היא תהפוך לכישלון, זה יהיה איום ונורא וינעץ את המסמר האחרון בתמיכה הדו־מפלגתית המסורתית בישראל, שנחלשת מאוד באחרונה.
מישהו צריך להרגיע את בנימין נתניהו ולהזכיר לו שהוא לא קבלן פיצוצים. הוא מנהיג שאמור להיות גם אדריכל שבונה, לא רק הורס. שחרור השד האיראני מהבקבוק והמרדף האמריקאי־ישראלי אחריו מסייע לנו להוכיח לכל השכנות באזור בכלל ובמפרץ בפרט מהו פרצופה האמיתי של איראן. המלחמה הזו חייבת להסתיים בהקמתה של ברית נאט"ו מזרח־תיכונית בהנהגת ארה"ב והובלת ישראל (בהתעלם מהעובדה שנאט"ו המקורית גוססת באירופה). היא חייבת להסתיים עם הסדר כלשהו שיושג עם ממשלת לבנון ויקפל את חיזבאללה עוד יותר לתוך מאורותיו.
הסיבה: אם הסקרים יתורגמו למנדטים ונתניהו לא יוכל להקים את הממשלה הבאה, צריך פשוט להפקיע את האמון בוועדת הבחירות ולפרק את מעמדה, בדיוק כפי שנעשה בזמנו למשטרה, ואחר כך לפרקליטות, וליועמ"ש, ולנשיא העליון, ולבית המשפט העליון, ואפילו לטייסים ולאנשי המודיעין ולהייטקיסטים ול"קפלניסטים" ולכל מי שלא מאמין בכל ליבו, נפשו ומאודו ששרה נתניהו אכן צריכה להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב.
הבעיה היא שהמאמר ההוא מונח לפנינו. כל מה שצריך זה לקרוא אותו. הוא נכתב ב־2018, כשאיזנקוט היה רמטכ"ל וכתב מאמר שכותרתו הייתה אופן ההיערכות הנכון של ישראל לקראת שנתה המאה, שתצוין בשנת 2048. ומה נכתב שם? שנכון יהיה להיערך לכל אפשרות, כולל האפשרות שמדינה מוסלמית כלשהי תגיע לנשק גרעיני, בהיבטים ההגנתיים וההתקפיים שישראל צריכה לנקוט מול הסכנה הזו. לקחו את זה, והפכו את זה לשיתוף פעולה עם תוכנית הגרעין האיראנית. אגב, נתניהו עצמו כתב בשנת 1993 מאמר ובו ניבא בפסקנות שעד שנת 1999 איראן תהיה גרעינית. אותה פסקנות שבה הסביר לקונגרס האמריקאי ש"אם תפלשו לעיראק ותפילו את סדאם חוסיין, בעקבותיו ייפול גם שלטון האייתוללות באיראן".
כן, זה מופרע. אבל אנחנו חיים בעידן מופרע. מיותר לציין שאין אפילו בדל או קורטוב של אמת בכל האמור לעיל. ראשית, איזנקוט בכלל לא היה הרמטכ"ל. הוא היה ראש אמ"ץ ועל שמו קרויה עד היום "דוקטרינת הדאחיה". הוא היה זה שחשב שצריך למוטט את כל המגדלים של הדאחיה על הראש של חיזבאללה כדי לייצר הרתעה. ואכן, זה קרה וההרתעה שהושגה אחרי לבנון השנייה הייתה הארוכה ביותר בתולדותינו (חבל שנתניהו החליף מתישהו את אולמרט ומסמס אותה).
אבל זה לא הפאנץ'. התקיפה על הבניינים שבגינם ניתנה התרעה מראש לדיירים, התמקדה בבניין מגוריו של נסראללה ובבניין המשרדים שלו. באותו זמן, נסראללה היה כבר עמוק בבונקר. המטרה הייתה להשמיד את נכסי העל־קרקע שלו, כדי לאלץ אותו להישאר בבונקר ולחסל אותו שם. ואכן, לאחר הפלת שני הבניינים הללו, שבהם ידענו שנסראללה לא שוהה, הנחית חיל האוויר מתקפה ממוקדת ומרוכזת על נסראללה עצמו באותו בונקר. מטוסי קרב של חיל האוויר הפילו על הבונקר 23 פצצות חודרות בונקרים, סה"כ 23 טונות של פצצות במטרה לפצח את הביצורים ולהרוג את נסראללה. לרוע המזל, זה לא צלח.
אלא שהשר בן גביר מיהר, כמובן, לשבח את מנצור, שבמקום לעצור את מי שנטפל למפגינה מבוגרת, עצר את מי שניסה לגונן עליה (עם ידיים בכיסים) ואף תיאם עם הבריון ש"יבוא להגיש תלונה". מיד לאחר הגיבוי שנתן השר לאותו שוטר, הגיע גם הגיבוי מהמפכ"ל. הכי קל להגיד שרנ"צ דני לוי הוא סמרטוט של השר, זנבו הרופס והמכשכש של בן גביר, שבמקום להעמיד אותו על מקומו ולהגן על המשטרה על פי חוק, מניח לשר להפוך את המשטרה למיליציה פרטית בשירותו.
אבל המציאות מורכבת יותר. בתוך המפכ"ל מתחולל מאבק פנימי עז בין "השוטר הטוב" ל"שוטר הרע". דני לוי יודע את האמת ומבין את המצב. לא, הוא לא נהנה מהפיכתו לסמרטוט בן גביריסטי. הוא די סובל. יש בו התקוממות פנימית, יש בו מרידות מקומיות, אבל בכל פעם שהשר מביט לכיוונו או מפליט משהו למיקרופון או למצלמה כלשהי בעניינו, הוא ממהר להתקפל ולהצטנף בבהלה בפינתו.
אחת הבעיות היא שלוי הגיע לתפקיד המפכ"ל כשהוא אינו בשל. חסרות לו מיומנויות בסיסיות. זה נכון גם לגבי ראש המוסד הבא וראש השב"כ הבא ושלל משרות מפתח ממלכתיות שאינן מאוישות במקרה הרע, או מאוישות באנשים לא מתאימים ולא מנוסים במקרה הרע יותר. במקרה של מפכ"ל, זה רע לתפארת. לדני לוי אין ניסיון בהתנהלות מול פוליטיקאים, מול שרים, מול בריון כבן גביר. הוא לא ידע מה זה ישיבות ממשלה, מה זה תקציב וקבינט ויועמ"ש וועדות בכנסת וכן הלאה. הוא אפילו לא ידע מהן בדיוק סמכויותיו של המפכ"ל.
יממה או שתיים לאחר האירוע עם השוטר מנצור, נשמע המפכ"ל בשיחות סגורות אחרת לגמרי. השוטר, כך אמר למי שאמר, לא פעל נכון. זה היה מקרה רע. זה לא היה נכון. אז למה הוא נתן לו גיבוי? הוא נתן לו גיבוי רק בגלל השיימינג שעבר, ולא בגלל איך שפעל. הגרסה הזו, בואו נגיד את זה בעדינות, לא מחזיקה מים. אלא שבאותו יום, בישיבת סגל הפיקוד של המשטרה, נשמע לוי זועם והדגיש בפני מפקדי המחוזות והקצינים הבכירים שאסור להכניס פוליטיקה למשטרה, שאסור לצרף עיתונאים למעצר, שאסור לצרף את השר למעצר, שמי שיעבור על הכללים האלה "יהיה לו עסק איתי" וכו' וכו'. לוי התייחס למעצר המתוקשר בלוד של חשוד בריסוס גרפיטי על בית העירייה, מעצר שאליו התלווה השר בן גביר כדי לייצר לעצמו סרטון ולייקים. המעצר נגמר, אגב, ביבבה. החשוד שוחרר כעבור 24 שעות.
התרעות פיקוד העורף