אל-חאג' מסביר כי התקיפות נשענות בעיקר על פצצות מסוג GBU-57, שנועדו לחדור שכבות עבות של קרקע ובטון לפני הפיצוץ. "הפצצה פועלת באמצעות חדירה לעומק ואז יצירת גל הדף פנימי", ציין, והוסיף כי האפקט כולל "קריסת מנהרות, שיבוש מעברים פנימיים והשמדת ציוד המאוחסן בעומק".
עם זאת, לדבריו, יעילות הפצצה תלויה בעומק המטרה ובדיוק הפגיעה. "אם המתקן עמוק מאוד או בנוי במספר שכבות, ייתכן שהנזק יהיה חלקי בלבד", הדגיש. הוא מציין כי למרות השימוש באמצעים אלו, "אחוז לא מבוטל מהערים הרקטיות, במיוחד במרכז איראן, עדיין פועל ומשגר".
לדבריו, הסיבה המרכזית לכך היא מבנה המערך עצמו. "לא מדובר במטרה אחת, אלא ברשת מורכבת של מנהרות, כניסות ופלטפורמות שיגור ניידות", אמר. "זה הופך את המשימה של השמדה מלאה למורכבת מאוד".
בהתייחס לאפשרויות מתקדמות יותר, טען אל-חאג' כי קיימים אמצעים בעלי עוצמה גבוהה בהרבה. "טכנית, ישנה אפשרות להשתמש בפצצה מסוג B61-13", אמר, וציין כי מדובר בנשק "שמייצר גל הדף עצום, חום קיצוני ולחץ המסוגל להרוס מתקנים רחבי היקף".
לדבריו, במקרה של פגיעה במתקן תת-קרקעי גדול, "התוצאה עלולה להיות קריסה כוללת של המנהרות והשמדה של כל מה שבתוכן, עם השפעה על שטח רחב מאוד". עם זאת, הוא הדגיש כי "לא מדובר רק בעוצמה גדולה יותר, אלא בקטגוריה שונה לחלוטין של נשק".