לפעמים, כשנשיא אמריקאי מודיע על “התקדמות”, הדבר העיקרי שהוא מבקש להשיג אינו דווקא התקדמות. לעתים זו פשוט דרך להרוויח מרחב פעולה נוסף, לדחות את רגע ההכרעה, לקנות עוד זמן.
במובן הזה, ההודעה של טראמפ איננה בהכרח אות פיוס. היא יכולה להיות סימן להתלבטות. הנשיא האמריקאי מצא את עצמו בתוך משוואה שכבר אינה נוחה לו: מצד אחד, הוא נהנה מן הדימוי של מנהיג חזק ודומיננטי שמאיים, מזיז כוחות, מציב אולטימטומים ומכריח את הצד השני למצמץ. מצד שני, ככל שהמשבר סביב הורמוז נמשך, כך מתברר שהמחיר של ההסלמה אינו תיאורטי. הוא נמדד במחירי הנפט, בהלך הרוח בבורסות, בביטוח ימי, במדדי האינפלציה, ובשאלה אם ארצות הברית עומדת להיגרר לעימות שאין לו סוף ברור.
כאן נמצא אולי המפתח החשוב ביותר להבנת דבריו: טראמפ לא מדבר רק אל איראן. הוא פונה בעת ובעונה אחת לכמה קהלים: לשווקים, שאותם הוא רגיל לראות כברומטר אישי להצלחתו; לבעלות ברית מודאגות במפרץ; לישראל, שמבחינתה כל דחייה נבחנת מול השאלה אם היא מקרבת הסדר בעייתי או רק קונה זמן לאמריקאים; וגם לבסיס הפוליטי שלו בבית, שאינו מאוהב בהרפתקה צבאית אמריקאית חדשה במזרח התיכון.
לכן, השאלה כעת איננה אם טראמפ רוצה עסקה. כמעט כל נשיא אמריקאי רוצה עסקה, בעיקר אם אפשר להציג אותה כהישג אישי. השאלה היא - איזה מחיר הוא מוכן לשלם בעבורה, ומה יהיה מוכן לספוג אם לא תהיה עסקה.
בדיוק כאן נפתח גם הפער האפשרי בין טראמפ לנתניהו. מבחינת ישראל, הפיתוי ברור: לנצל את רגע החולשה האיראני כדי לדחוף להישג רחב בהרבה, אולי אפילו לשינוי יסודי במאזן הכוחות האזורי. מבחינת טראמפ, התמונה מורכבת יותר. הוא עשוי להעדיף הסדר חלקי, מהיר, לא אלגנטי, אפילו כזה שמשאיר בעיות לעתיד, ובלבד שיוכל לטעון שעצר מלחמה, הוריד מחירי אנרגיה, וכפה על איראן ויתורים. הסדר כזה עלול שלא לספק את ירושלים. למעשה, הוא עלול להיתפס כאן כהחמצה אסטרטגית.
זה גם הרגע שבו צריך להיזהר מן הניסוח שטראמפ עצמו מנסה לכפות על האירוע. כשהוא מציג את הדברים כמעבר חד מאיום להסדרה, הוא מבקש לייצר רושם של שליטה מלאה. אבל לא בטוח שזה אכן המצב; ייתכן שזו דווקא תגובת תיקון. המהלך שלו נראה פחות כמו תוכנית סדורה ויותר כמו ניהול משבר תחת לחץ, שבו הנשיא שומר בכוונה על עמימות כדי להרוויח גמישות.
מכאן נגזרים שלושה תרחישים סבירים להמשך:
הראשון הוא תרחיש הדחייה המתגלגלת: עוד כמה ימים של “שיחות מועילות”, עוד נוסחת ביניים אפשרית, אולי הקלה מסוימת בלחץ סביב מצרי הורמוז - כל זה בלי הסכם יסוד. זה התרחיש הנוח ביותר לטראמפ בטווח הקצר, משום שהוא מפחית לחץ מיידי בלי לחייב אותו לבחור.
השני הוא תרחיש העסקה החלקית: איראן מספקת מחווה מספקת כדי לאפשר לנשיא להכריז על הישג, אולי בתחום התעבורה הימית ואולי בניסוח מעורפל יותר סביב הגרעין, וטראמפ מצדו מקפיא תקיפה רחבה יותר. זהו הסדר שיכול להיות טוב דיו עבור וושינגטון ורע דיו עבור ירושלים.
השלישי הוא תרחיש השבר: המגעים קורסים, ההכחשות ההדדיות מתגברות בהתאם, וארצות הברית חוזרת לאופציה כוחנית יותר, בין אם דרך פעולה ישירה במרחב הימי ובין אם דרך פגיעה בתשתיות נוספות. בתרחיש הזה, כל הדחייה הנוכחית תתברר בדיעבד לא כנתיב מדיני אלא כהכנה מסודרת יותר לסבב הבא.
מכל האפשרויות האלה, כרגע הראשונה נראית הסבירה ביותר. לא מפני שהיא פותרת את הבעיה, אלא מפני שהיא משרתת את כל הצדדים לכמה ימים. איראן מרוויחה זמן, טראמפ מרוויח זמן, וגם השווקים נהנים בינתיים מן ההפוגה. רק הבעיות עצמן אינן נפתרות.
התרעות פיקוד העורף