המוטציה החדשה מתפשטת: וריאנט הקורונה החדש המכונה סיקדה מדווח כעת בלא פחות מ-25 מדינות בארצות הברית ומעורר דאגה עולמית בשל המבנה הגנטי הייחודי שלו שכולל עשרות שינויים בחלבון הספייק. מומחים מציינים שהווריאנט החדש עלול להיות בעל יכולת גבוהה יותר להתחמק מהגנה שנוצרה בעקבות חיסונים או הדבקות קודמות, אולם בשלב זה אין עדויות לכך שהוא גורם למחלה קשה יותר מהגרסאות הקודמות שהכרנו. רשויות הבריאות בעולם וארגון הבריאות העולמי עוקבים בדריכות אחר התפשטות הנגיף, במיוחד לאור הממצאים שמראים נוכחות של הנגיף במי שופכין ועלייה הדרגתית בשיעור ההדבקה בקרב הציבור הרחב.
הווריאנט החדש, שקיבל את הסימון המדעי בי איי 3 נקודה 2, התגלה לראשונה בחודש נובמבר 2024 בדרום אפריקה. מדובר בצאצא ישיר של וריאנט האומיקרון שהתפתח במשך זמן רב באופן שקט מתחת לרדאר. המדענים מסבירים שבעוד שגרסאות קודמות של הנגיף נעלמו או הוחלפו במהירות, הווריאנט הזה המשיך להשתנות ולצבור מוטציות במשך שנתיים שלמות עד שהגיע לצורתו הנוכחית.
פרופ' ריאן גרגורי, מומחה לביולוגיה אבולוציונית מאוניברסיטת גואלף, הוא זה שהעניק לנגיף את השם סיקדה. גרגורי בחר בשם הזה בגלל הדמיון לחרק הסיקדה, שמבלה את רוב חייו מתחת לאדמה ויוצא החוצה רק לאחר תקופה ארוכה. בדומה לחרק, גם המוטציה הזו התפתחה והשתכפלה בצורה איטית ובסביבה מבודדת עד שהחלה להתפשט מאדם לאדם בצורה נרחבת יותר במהלך הסתיו האחרון. כיום המומחים מזהים שתי תתי גרסאות של הווריאנט הזה, מה שמעיד על היכולת שלו להמשיך ולהשתנות ככל שהוא עובר בין אנשים שונים ברחבי העולם.
מה שמעורר את עיקר הדאגה בקרב הקהילה המדעית הוא המספר העצום של המוטציות בחלבון הספייק של הנגיף. חלבון זה הוא החלק שבו הנגיף משתמש כדי לחדור לתאי הגוף, והוא גם המטרה העיקרית של החיסונים הקיימים. המומחים מציינים שישנן בין 70 ל-75 מוטציות בחלבון הזה, מספר גבוה באופן משמעותי בהשוואה לווריאנטים דומיננטיים אחרים שאיתם התמודדנו לאחרונה.
השינויים הגנטיים הרבים עלולים לגרום לנגיף להיראות אחרת לגמרי אל מול מערכת החיסונית שלנו. כתוצאה מכך, הגוף עלול לא לזהות את הפולש בזמן, מה שיפחית את יעילות ההגנה שקיבלנו מהחיסונים הקודמים או מהדבקות בעבר. מחקרים חדשים שפורסמו על ידי המרכז לבקרת מחלות בארצות הברית מאשרים את החשש הזה ומראים שבבדיקות מעבדה הווריאנט מצליח להתחמק מנוגדנים בצורה יעילה יותר. בתוך כך, חלק מהמוטציות הללו עלולות דווקא להחליש את יכולת ההיקשרות של הנגיף לתאים האנושיים, כך שלמרות שהמערכת החיסונית מתקשה לזהות אותו, גם לו קשה יותר לזהות את הגוף שלנו כמטרה.
נכון לאמצע חודש פברואר 2026, הווריאנט התגלה כבר ב-23 מדינות שונות ברחבי הגלובוס. מרבית המקרים דווחו בדנמרק, גרמניה והולנד, אבל ארצות הברית הופכת למוקד משמעותי של התפשטות. המקרה הראשון בארצות הברית זוהה כבר ביוני 2025 אצל נוסע שחזר מהולנד ונחת בשדה התעופה בסן פרנסיסקו. כאמור מאז הנגיף אותר בלא פחות מ-25 מדינות שונות בארצות הברית. נתונים ממערכת הניטור של מי השופכין מצביעים על כך שהסיקדה נמצא בערך ב-11% מהדגימות ברחבי המדינה, נתון שמעיד על נוכחות שקטה אך עקבית של הנגיף בקהילה. למרות העלייה בזיהוי של הווריאנט הזה, הוא עדיין לא הוביל לגל הדבקה מאסיבי כפי שראינו בתחילת המגפה, והמומחים מדגישים שהתחלואה הכללית בקורונה נמצאת כרגע במגמת ירידה במרבית המדינות.
אחת השאלות המסקרנות היא האם הווריאנט הזה גורם למחלה קשה יותר. לדברי מומחים אמריקנים, אין כרגע הוכחות לכך שהסיקדה מוביל ליותר אשפוזים או למקרי מוות רבים יותר במדינות שבהן הוא נפוץ. למרות שהנגיף נראה מפחיד על הנייר בגלל מספר המוטציות הגבוה, בפועל הוא לא יצר השפעה דרמטית על חומרת המחלה עד כה. המדענים סבורים שגם אם הנגיף מצליח להתחמק מחלק מהנוגדנים, עדיין קיימת הגנה צולבת מהחיסונים הקיימים שמונעת התפתחות של מחלה קשה. החיסונים שפותחו עבור עונת 2025 עד 2026 נועדו להתמודד עם שושלת אחרת של הנגיף המכונה ג'יי אן 1, אבל ארגון הבריאות העולמי מעריך שהם ימשיכו לספק הגנה משמעותית. המומחים מדגישים את החשיבות של עדכון החיסונים מדי שנה כדי להתאים אותם לשינויים הבלתי פוסקים שהנגיף עובר. עבור אנשים בקבוצות סיכון, כמו בני 65 ומעלה או אנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת, ההמלצה להתחסן נותרת בעינה כדי למזער את הסיכון לסיבוכים רפואיים.
התסמינים של וריאנט הסיקדה דומים מאוד לאלו שהכרנו בווריאנטים הקודמים של הקורונה ואין כרגע סימנים ייחודיים שמאפיינים רק אותו. החולים עלולים לסבול משיעול, חום גבוה או צמרמורות, כאבי גרון חזקים, גודש באף, קוצר נשימה, אובדן של חוש הטעם או הריח, עייפות קיצונית, כאבי ראש ולעיתים גם תופעות במערכת העיכול כמו שלשולים או הקאות. מובן שהתסמינים משתנים מאדם לאדם ותלויים במצב הבריאותי הכללי ובהיסטוריית החיסונים של החולה. בדרך כלל התסמינים חולפים מעצמם בעזרת טיפול תומך ומנוחה, אולם במקרים מסוימים המחלה עלולה להימשך זמן רב יותר.